קטגוריה: פסקי דין

פסק דין – ק.

ענ 000441/05

ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)

בית משפט השלום חיפה

13/11/2007

תאריך:

סגן נשיא ר. חרסונסקי (בדימ') – יו"ר הועדה

פרופ' א. פלדי – חבר הועדה

מר ד. לוקוב – חבר הועדה

בפני:

קטורזה מלכה

בעניין:

העוררת

פסקל מיכל

ע"י ב"כ עו"ד

– נ ג ד –

המשיב

משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

דיון:

3. תנאי שרותה של העוררת פורטו בתצהירי עדותה שלה ושל אנשי משטרה נוספים, וכך מתוארים התנאים מתצהיר עדותה הראשי של העוררת:

"2.גויסתי לשירות במשטרת ישראל ביום 25.4.77, בפרופיל 97 (כחודשים לאחר שחרורי משרות סדיר בצה"ל).

3. עד לשלהי שנת 1991 עסקתי בבילוש חיפה, ובהמשך במחלקת כ"א, גיוס חיפה למשטרה, מחלקת אבידות ומציאות ואף כשוטרת בהוצאה לפועל. עם סיום עבודות אלה התחלתי בראשית שנת 1991 לעסוק בעבודת רכזת עבודה בשכר במשטרת ישראל.

4.1. מתוקף עבודתי זאת נדרשתי לעבודה מלחיצה ובין היתר לעמוד בדרישת מפקדיי למספר שוטרים, לציוות לשוטרים מסוימים וכן לעמוד בלחץ של שוטרים לשיבוץ.

4.2. בעקבות התמקצעות מקצוע הכדורגל בשנים האחרונות ורכישת המשחקים ע"י ערוצי הטלוויזיה השונים בימים שונים בשבוע נדרשתי להתמודד ב-3-4 שנים האחרונות בעיקר עם לחצים שהופעלו כלפי לא רק ע"י מפקדים שונים החל מרמת קמב"צ ועד לממ"ר תוך שאני מנסה לתמרן ביניהם, אלא אף לחץ מצד גורמים חוץ משטרתיים, דוגמת מבקרי ספורט, עסקני כדורגל וכו'.

בהיותי שוטרת יחידה שאמורה לשבץ השוטרים ולדאוג מדי שבוע בשבוע לכל השיבוץ באזור חיפה, לא היה באפשרותי להעדר לצורך חופשה (אף חופשה מתוכננת לחו"ל בוטלה ע"י מפקדי סנ"צ משה כהן ורק לאחר ויכוחים רמים, המצב שב לקדמותו), ואף חופש מחלה כשלא הרגשתי בטוב, לא נטלתי.

4.3.כך נדרשתי מאז שנת 2003 והילך לבצע אף תפקידים נוספים דוגמת קבלת קהל, טיפול בצווי הבאה בהוצל"פ, קנסות בית המשפט, מענה לטלפונים, משרד הסיור ועוד.

4.4. כן נדרשתי לויכוחים ועימותים עם שוטרים שלא שילמו להם משכורת, ועם דרישה לשוטרים שנדרשתי להזמינם בהתראות קצרות.

5.1. ביום 9.7.00 פניתי לחדר המיון בבית החולים רמב"ם בחיפה, עת לקיתי בתפרחת בכל חלקי גופי ובעיקר בגפיים.

5.2. בעקבות בדיקות שעברתי בו ביום בבית החולים ובהמשך במעקב במסגרת במרפאה באותו בית החולים, הועלתה האבחנה של תפרחת מגורם אלרגי כלשהו ובהתאם לאבחנה זאת, טופלתי בהתאם במשחות ובכדורים שונים. כעבור שבועות מספר חלפה האדמומיות ועמה הגירוד.

5.3. אותה התפרצות המחלה, ארעה שבועות ספורים בסמוך לסיום עונת הכדורגל, שנת 1999-2000 המסתיימת בראשית חודש יוני ולוותה באלימות אוהדים שלא הייתה קודם לכן מחד ועימה דרישות לבטיחות, תוספת לשוטרים ודרישות של הפיקוד לקבלת שוטרים מסוימים שחלקם סרבו לעבוד באופן פרטי מאידך. לא ייחסתי כל קשר כלשהו בין הלחץ שליווה אותי בעיקר בסופה של אותה עונה לבין התפרצות התפרחת כלשהי (שטופלה כאמור ע"י הרופאים המטפלים בתגובה אלרגית שטופלה וחלפה).

6. מאז קרות הפגימה לקיתי מדי פעם בפעם בתפרחת שבהתאם לתיקי הרפואי תקפה אותי בעיקר במחזורי לחץ של לקראת סיום עונת הכדורגל. מאחר ועד לשנת 2004 (כפי שיפורט בהמשך בתצהירי זה), הועלתה אבחנה של אלרגיה, נמנעה ממני האפשרות לבוא במגע עם חברים, בני משפחה לרבות כלבים וחתולים ושמירה על עצמי מכל משמר למרות החסך הנפשי שנגרם לי בעטייה של "התנהגות התפרחת הלזאת".

7.1. בראשית חודש מרץ 2004 הודע לי בכתב כי אמורים להיערך סדרה של שני משחקים בסיכון ביטחוני גבוה בין בני סחנין מהמגזר הערבי לבין ביתר ירושלים שרוב אוהדיה ידועים בקיצוניותם ביחס לאוהדי סכנין ולבני מיעוטים בכלל.

7.2. למשחק שאמור היה להתקיים ביום 6.3.04 נדרשו 325 שוטרים ואני התחלתי במסע לגיוס שוטרים מכל רחבי המדינה (מבאר שבע, שוטרי פרשים רכובים על סוסים מירושלים וגיוס שוטרים רבים מאזור המרכז).

מעבר לעבודה כי כל הארגון נפל "עלי", אני אף הוחזקתי כאחראית לתשלום שכר אותם שוטרים שהגיעו חלקם הגדול למרחק (אצטדיון קריית אליעזר בחיפה ששימש כמגרש הביתי של בני סכנין).

מבצע דומה נערך כשבוע מאוחר יותר פעם נוספת.

7.3. לצערי עקב חוסר התאמה בין המחשב לדיווחים ידנית או מכל סיבה אחרת שאינה ברורה לי, מתברר כי חודשים לאחר אותם משחקים, לא זכו השוטרים לקבלת מלוא משכורת וחלקם הגיעו למשחק ועבדו למעלה מ-12 שעות ביממה אך זכו לקבלת 4 וחצי שעות עבודה בלבד.

לצערי אני שימשתי לכתובת לטרוניה לאותם שוטרים וכל פניותיי כי יקבלו מכתב ובע"פ אל נענו, עד כי הללו נאלצו להגיש קבילה נגדי באופן אישי.

בשלהי אותה תקופה ולאחר סדרה נוספת של אי תשלומים, הרגשתי כי אני הופכת לפקעת עצבים מהלכת, חסרת מנוחה שאיני מוצאת מזור לנפשי והופכת מבטא להתקפות שוטרים והמפקדים גם יחד ולא עוול בכפי".

4. אומר רפ"ק ורד גולן על תנאי שרותה כך:

"עד שנת 2000 התחלקה העבודה, בין מס' קצינים כאשר בתפקידה הייתה כמבצעת, פחות מקבלת החלטות, אחריות התחלקה בין המפקדים.

משנת 2000 הוטלה מרבית האחריות על כתפיה של מלכה בפועל עסקה בכל נושא מו"מ, השגת שוטרים וכו' כמקובל.

ב-6.3.04 התקיים משחק מאוד משמעותי וקשה, שנדרשו כוחות תגבור (עבודה בשכר) רבים לכל הדעות 350 שוטרים. הדרישה החלה במכוסות נמוכות יותר, וגדלה במהלך היומיים.

ברמה העקרונית, בשל הקושי לגייס מס' רב של שוטרים, ניתנו אישורים בע"פ ליחידות מחוץ למרחב חוף, אותן היו צריכים לפצות על מס' שעות הנסיעה הממושכות – מלכה נתנה הבטחה לשוטרים אלה עפ"י הבטחה שקיבלה מרעס"מ צפון. שבדיעבד התברר כי רבים מן השוטרים לא קיבלו את מה שהובטח להם.

בעזרת מקרה זה ניתן להמחיש אולי במעט את מערכת הלחצים בהם עמדה מלכה מול המפקדים, מול השוטרים וכמובן מול הגוף המממן.

מלכה אושפזה ב-6.7.04 כשהבעיות הבריאותיות החלו בסמוך לאירוע סירבה להתאשפז אד כדי לא לפגוע בעבודתה.

במהלך שנות עבודתה כרכזת עבודה בשכר, נתקלה לעיתים קרובות במצבים מלחיצים וקשים, כשאחריות רבה מוטלת על כתפיה בשל מחויבות כספית מולם".

5. סנ"צ משה כהן אומר על תנאי שירותה כך:

"בראשית חודש מרץ 2004 הודע לשוטרת קטורזה מלכה מ.א. 453977 בכתב כי אמורים להעירך סדרה של שני משחקים בסיכון ביטחוני גבוה בין בני סחנין מהמגזר הערבי לבין בית"ר ירושלים שרוב אוהדיה ידועים בקיצוניותם ביחס לאוהדי סחנין ולבני מיעוטים בכלל.

למשחק שאמור היה להתקיים ביום 6.3.04, נדרש 325 שוטרים והשוטרת קטורזה מלכה מתוקף תפקידה, התחילה במסע לגיוס שוטרים מכל רחבי המדינה (מבאר שבע, שוטרי פרשים רכובים על סוסים מירושלים וגיוס שוטרים רבים מאזור המרכז).

מעבר לעובדה כי כל הארגון הוטל עליה, היא אף הוחזקה כאחראית לתשלום שכר אותם שוטרים שהגיעו חלקם הגדול ממרחק (אצטדיון קריית אליעזר בחיפה ששימש כמגרש הביתי של בני סחנין).

למיטב זכרוני בתקופה הרלוונטית עקב חוסר התאמה בין המחשב לדיווחים ידנית או מכל סיבה אחרת, מתברר כי חודשים לאחר אותם משחקים, לא זכו השוטרים לקבלת מלוא משכורת וחלקם הגיעו למשחק ועבדו למעלה מ-12 שעות ביממה אך זכו לקבלת 4.5 שעות עבודה בלבד. אל אף שהובטח ע"י רעס"מ צפון סנ"צ ירון מאיר כי השוטרים יקבלו את מלוא שכרם.

השוטרת הנ"ל שימשה לכתובת טרוניה לאותם שוטרים וכל פניותיה כי יקלו עליה הן בכתב ובעל פה לא נענו, כד כי הלל נאלצו להגיש קבילה נגדה באופן אישי".

6. פרופ' פרידמן בחוות דעתה, מטעם משרד הביטחון מיום 7.9.06 אומרת:

"לפני התביעה, מיוחסת הופעת שתי המחלות למתח שבעבודתה. לסימוכין מביאים אות המתח המוגבר הקשור עם עונת הכדורגל מסמכים שצורפו, כולל מזכרים של עמיתים לעבודה מאשרים את אירועי המתח הקשורים בהתארגנות למשחקי כדורגל. ד"ר זמיר בחוות דעתה תומכת בגרימת ה-BULLOUS PEMPHIGOID ע"י מתח נפשי. כתמיכה לכך מסתמכת על כך שמדובר במחלה אוטואימונית של העור בדומה ל-PEMPHIGUS VULGARIS שתוארה כמושרית ע"י מתח נפשי. לדעתה של ד"ר זמיר הושרתה מחלתה ב-BULLOUS PEMPHIGOID במקרה זה ע"י הסטרס שבו הייתה נתונה בסמוך להופעת המחלה.

אני מסכימה עם ד"ר זמיר שה- BULLOUS PEMPHIGOID שייכת למחלות העור האוטואימוניות השלפוחתיות ושככל מחלה אוטואימונית היא מתפתחת עקב יצירת נוגדנים כנגד מרכיבים של עור החולה. ה- PEMPHIGUS VULGARIS שייכת לקבוצת אותן מחלות, אם כי הנוגדנים במחלה זו מכוונים נגד מרכיב שונה בעור. נכון הדבר שתוארו מקרים ספורדיים בהם הופיע הפמפיגוס וולגריס עקב אירועי מתח. רובים פורסמו ע"י BRENNER וחב' (2-1) כולל אלה שד"ר זמיר מצטטת (3-2). בעבודה של אותה קבוצת חוקרים על קבוצת חולי פמפיגוס, התוצאות לא אישרו קשר בין אותה קבוצת חוקרים על קבוצת חולי פמפיגוס, התוצאות לא אישור קשר בין המחלה לבין מתח (4). בהנחה שאמנם מתח נפשי יכול לגרום להופעת המחלה כולל BULLOUS PEMPHIGOID השאלה היא האם ניתן להקיש על כך גם במקרה זה. כל העבודות בספרות הדנות בקשר של גרימה בין מתח נפשי לבין מחלה כלשהי, כולל מחלות עור, מדברים על אירועים חריגים ולא על שיגרת מתח (5).

גב' קטורזה משרתת במשטרה קרוב ל-30 שנים, בתפקידה האחרון כ-15 שנים (1992). עבודתה מתוארת על ידה ואחרים כרווית מתח, במיוחד בשנים האחרונות ופעמיים במשך תקופה זו, שנת 2001 (לפי רפ"ק חדדי) ב-2003 (לדבריה) נוספו תפקידים לאלה שהיו עד אז. לא תואר שינוי בתפקידה בשנת 2004 עם כי הובאו מסמכים המתארים את הקושי שהיה בארגון משחק כדורגל באפריל אותה שנה. לפי שמתואר במסמכים היה עליה לארגן את המשחקים גם בשנים קודמות ומשך כל העונה של 2004-2003, אמנם לא צורפו לתיק מסמכים על משחקים אחרים בעונות קודמות ובאותה עונה, אך לפי האמור בתצהיר והאישורים האחרים הייתה במשך כל השנים עד 2005 היחידה שארגנה את כוח האדם למשחקים, בנוסף לתפקידים אחרים.

לאור ההשתלשלות הנ"ל אינני רואה שמדובר בתקופה חריגה , אלא באחת מני רבות במשך מספר שנים.

לאור הנ"ל, אינני רואה קשר בין עבודתה לבין הופעת ה- BULLOUS PEMPHIGOID אצל גב' קטורזה".

7. ד"ר זמיר בחוות דעתה מטעם העוררת, מיום 12.5.06 קובעת:

"מחלת "הבולוס פמפיגואיד" הינה מחלה אוטואימונית המתאפיינת בהופעת שלפוחיות גדולות מתוחות תת אפידרמליות. המחלה בבדיקה אימונופלורסנטית ישירה של העור, היא מתאפיינת בזריחה לינארית רציפה של IGG ו/או C3 לאורך הממבראנה הבזאלית.

האטיולוגיה כפי שנאמר לעיל הינה אוטואימונית, דהיינו הופעת נוגדנים כנגד מרכיבים של החומר הבין תאי (המידזמוזום BP230 ו-BP180).

בספרות ישנם דיווחים על צרופה של מחלה זו למחלות אחרות כגון: סכרת, ריאומטואיד ארטריטיס, דרמטומיוזיטיס, אולצרטיב קוליטיס, מיאסטניה גרביס וטימומה.

כמו כן דווחו מקרים בהם תרופות כגון פניצילאמין, פוסיד, קפטופריל, פניצילין ועוד אישרו את הופעת המחלה.

מחלת ה"בולוס פמפיגואיד" שייכת לקבוצת המחלות השלפוחיות של העור שאינן מולדות. הגורם להופעתן הינו תגובה האוטואימונית. על קבוצה זו של מחלות נמנית גם מחלת ה"פמפיגוס וולגריס" שגם בה מופיעים נוגדנים כנגד חומר בין תאי אחר.

מחלת ה"פמפיגוס וולגריס" גם היא בדומה ל"בולוס פמפיגואיד" מושרית ע"י תרופות שונות כגון פנצילאמין, קפטופריל, פנצילין ועוד.

סטרס נפשי תואר כגורם להתפרצות מחלת הפמפיגוס וולגריס ברנר וחב', סוסטיק וחב' (1,2,3).

מאחר ומנגנון התהוות המחלה דומה ביותר בשתי המחלות, ניתן להסיק שיתכן בהחלט שגם מחלתה של הגב' קטורזה, מחלת "בולוס פמפיגואיד" הושרתה ע"י הסטרס בו הייתה נתונה, בדומה למקרים של פמפיגוס וולגריס שהושרו ע"י סטרס נפשי.

לפיכך, ניתן בהחלט לקבוע שהסטרס בו הייתה שרויה הגב' קטורזה (בסמוך התפרצות המחלה) יכול היה להוות טריגר להתפרצות מחלת ה"בולוס פמפיגואיד", ממנה היא סובלת עד היום.

שיעור נכותה בגין מחלתה ה"בולוס פמפיגואיד" הינו 50% עפ"י סע' 89(ב) בהתאמה, לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי".

מסקנה:

8. לאחר עיון בחוות הדעת של פרופ' פרידמן וד"ר זמיר, ולאחר עיון בעדויות שנמסרו כאן גם של העוררת וגם של רפ"ק ורד גולן וסנ"צ משה כהן, אנו מגיעים למסקנות הבאות:

א. אין מחלוקת בין פרופ' פרידמן וד"ר זמיר כי מחלות העור בהן לקתה העוררת יכולות לבוא לידי ביטוי עקב מצבים של דחק נפשי (סטרס).

ב. המחלוקת הקיימת בין שתי הרופאות הנ"ל אינה באשר אם סטרס יכול להביא להתפרצות המחלה, אלא לכך כי פרופ' פרידמן סוברת שלא היה בתנאי שירותה של העוררת אירוע שהיה בבחינת סטרס שיכול היה להביא להתפרצות המחלה, ואילו לפי דעתה של ד"ר זמיר היה די באירועים שחוותה העוררת כדי להביא להתפרצות המחלה.

ג. כן, הבעיה איננה רפואית אלא עובדתית, שכן לשתי הרופאות יש מכנה משותף, כאמור לעיל.

ד. תשובותינו לשאלה העובדתית אם היה סטרס בעבודתה של העוררת במשטרה, היא חיובית בהחלט. מסתמכים אנו על דבריה שלא נסתרו ועל דברי שני הקצינים שהעידו כאן על כך כי העוררת נתקלה במצבים מלחיצים וקשים כשאחריות רבה מוטלת על כתפיה…. בקשותיה בע"פ ובכתב כי יקלו עליה, לא נענו….

ה. נדגיש כי כבר הסברנו בהחלטה אחרת, בע"נ 392/05, כי מחלות עור כאלה, לרבות פסוריאזיס, יכולות להתפרץ כתוצאה מדחק נפשי.

9. מכאן שהיה מצב של דחק נפשי בשירות של העוררת, כפי שהסברנו לעיל, ועל כן מחלת העור ממנה היא סובלת נגרמה עקב השירות.

המשיב יישא בהוצאות רופא העוררת ובשכ"ט בסך 2,000 ₪.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

ניתן היום ג' בכסלו, תשס"ח (13 בנובמבר 2007).

ר. חרסונסקי 54678313-441/05

546

מר ד. לוקוב

חבר הועדה

פרופ' א. פלדי

חבר הועדה

ר. חרסונסקי

ס. נשיא (בדימ')

יו"ר הועדה

קלדנית: טלי ב.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

פסק דין – ת.

בית משפט השלום באר שבע

ענ 001067/99

בפני:

כבוד השופט יעקב גנן

תאריך:

20/12/2004

המערער

ע"י ב"כ עוה"ד

נגד

קצין התגמולים

המשיב

ע"י ב"כ עוה"ד

יוסף ברכיה.

נוכחים:

ד"ר ל. וינוגרד – חבר

מר י. שיל"ת – חבר

1.נשוא ערעור זה עניינו מחלת עור הידועה בשם: -"פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus Vulgaris) .

2.בתאריך 25/11/98, פנה המערער לקצין-התגמולים להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט – 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין המחלה האמורה לעיל.

512

3.בתאריך 11/04/99, החליט ק"ת לדחות את תביעת המערער.

בהחלטתו לדחות את התביעה, מודיע ק"ת למערער, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-הדעת הרפואית מיום 24/03/99, הגיע לכלל מסקנה, שלא קיים "קשר סיבתי" בין מחלת העור, ממנה סובל המערער, לבין תנאי שירותו בצה"ל, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים.

4.חוות הדעת הרפואית מיום 24/03/99, הנזכרת בסעיף 3 דלעיל, היא חוות-דעתו הרפואית של ד"ר יוסף שירי, מומחה למחלות עור ומין (מוצג מש/2).

ד"ר י. שירי מסכם את חוות דעתו הרפואית הנ"ל, כדלקמן: –

""פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus Vulgaris) היא מחלת עור שלפוחיתית-כרונית הפוגעת בעור ובריריות.

המחלה מתאייפנת בהופעת שלפוחיות בעור וארוזיות בריריות, בפה בלוע, ובמקרים קשים, כמו במקרהו של המערער, גם בגרון ווושט.נ

הסיבה להופעת המחלה – אינה ידועה למדע הרפואה והינה נחשבת למחלה אוטו-אימונית, עקב הופעת נוגדים כנגד החומר האינטרצלולרי בעור ובריריות ובסרום החולים.

מתח נפשי – אינו מקובל בספרות העדכנית כגורם מחמיר, מלבד דיווח אחד בספרות של פרסום מקרה (מקרה ברנר).

מלבד פרסום זה – אין התייחסות למתח נפשי כגורם למחלה זו".ב

5. בתאריך 19/05/99, הגיש ב"כ המערער ערעור על החלטתו הנ"ל של ק"ת, מיום 11/04/99.

6. בכתב-הערעור נאמר, כי: –

א. טעה המשיב בקובעו כי אין קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין תנאי שירותו הצבאי.

ב. המערער טוען, כי נכותו נגרמה, ולחילופין הוחמרה, תוך ועקב תנאי שירותו הצבאי, וכי לא סבל מנכותו טרם גיוסו לצבא.

7. במהלך הדיון, הוגשו לנו המסמכים הבאים: –

א. מטעם ב"כ המערער:

1) תצהירו של המערער מיום 01/12/99 – מוצג מע/ 1.

2) חוות-דעת רפואית של ד"ר זמיר בשמת, מומחית למחלות עור ומין, מיום 05/09/2001 – מוצג מע/ 2

3) חוות-דעת רפואית של ד"ר יוסף שירי, מיום 11/01/94, שהוגשה בתיק מס' ע.נ. 152/93, של וועדת הערעורים, לפי חוק הנכים, במושבה בחיפה – מוצג מע/ 3.

4) פרוטוקול הישיבה מיום 05/12/96, בתיק ע.נ. 152/93 הנ"ל, של וועדת הערעורים, לפי חוק הנכים, במושבה בחיפה – מוצג מע/ 4.

ב. מטעם ב"כ המשיב:

1) תיקו הרפואי של המערער – מוצג מש/ 1.

2) חוות-דעת רפואית נוספת של ד"ר יוסף שירי (דהיינו, בנוסף לחוות דעתו מיום 24/03/99 -מש/ 2, שבאה כתגובה לחוות הדעת הרפואית האמורה לעיל של ד"ר זמיר בשמת (מוצג מע/ 2, מיום 11/12/2001)-מוצג מש/ 3.

8.בתאריך 12/05/2003, הוחל בשמיעת ההוכחות ונשמעה עדותה של ד"ר ב. זמיר שנחקרה נגדית ע"י ב"כ המשיב, על האמור בחוות דעתה הרפואית מיום 05/09/2001 ובחקירה חוזרת ע"י ב"כ המערער.

לאחר מכן העיד המערער, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירו מיום 01/12/99.

9. המשך הדיון נדחה ליום 26/01/2004, ובמועד זה נשמעה עדותו של ד"ר יוסף שירי, שנחקר נגדית ע"י ב"כ המערער על האמור ב- 2 חוות הדעת הרפואיות שלו, מיום 24/03/99 ומיום 11/12/2001; לא היתה חקירה חוזרת ע"י ב"כ המשיב, אולם העד השיב לשאלות חבר-הוועדה ד"ר ל. וינוגרד.

10. במהלך עדותו של העד הנ"ל, הגיש לנו ב"כ המערער את חוות הדעת הרפואית של עד זה – מוצג מע/ 3, וכן את פרוטוקול הדיון, מיום 05/12/96 – מוצג מע/ 4.

11. בתום העדויות האמורות לעיל, הצהירו ב"כ הצדדים,כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי-טיעוניהם , בכתב.

ב"כ המערער הגיש את סיכומיו ביום 21/04/2004 (לאחר קבלת אורכה להגשתם); ב"כ המשיב הגיש את סיכומיו ביום 06/09/2004 (לאחר קבלת אורכה להגשתם);

נקבע, כי פס"ד יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו.

12. הרקע האישי:

א. המערער נולד ביום 07/09/78 .ו

ב. בתאריך 23/03/97, גוייס לשירות חובה בצה"ל.נ

ג. בעת גיוסו, נקבע לו פרופיל-רפואי: – 97.ב

ד. עם גיוסו שובץ לנח"ל חי"ר.

ה. הופנה לטירונות בת 3 חודשים בבסיס תל-ערד, אולם הוא נפלט ממסלול זה.

ו. הועבר לשרת בשלישות של חיל-חימוש.

ז. שירת בתפקיד פקידותי, כמש"ק שלישות, כרכז כוח אדם בדרגת רב"ט.

ח. את התפקיד הנ"ל ביצע במשך שנה ו- 9 חודשים.

ט. בתאריך 09/12/98, נקבע לו פרופיל-רפואי:-21.ו

י. בתאריך 15/12/98, שוחרר מצה"ל .

13. הרקע העובדתי:

א. בשירותו כרכז כוח-אדם, ביצע המערער את תפקידו ואת המטלות שהוטלו עליו בצורה הטובה ביותר.

ב. המדובר בתפקיד שהיה כפוף לביקורות שלישותיות מתמידות.

ג. המשימות שבהן עסק המערער היו: הגשת טפסים והזנת מחשב.

ד. משימות אלו היו כרוכות בעמידה בלוח זמנים והיתה הקפדה על עמידה בלוח הזמנים שנקבע.

ה. על-פי מכתב מפקדו של המערער, רס"ן יוסף שלמה, מיום 12/11/98, המדובר בתפקיד, שבעבר, היה מאוייש ע"י נגדת; תפקיד זה דורש רמת אחריות מהגבוהות ביותר במערכת הקישור, במעקב תנועות כוח אדם, קידומים, עידכונים שוטפים ומיוחדים.

ו. עוד נאמר במכתב הנ"ל, כי מטבע הדברים, סוג כזה של עבודה הינו במתח ובלחץ.נ

ז. במהלך כל תקופת שירותו עשה המערער את מלאכתו נאמנה וזכה לשבחים רבים ומביקורות שנעשו מנתונים שהיו באחריותו.

ח. עבודתו של המערער היתה בבסיס פתוח ומידי יום ביומו, חזר לביתו, בבאר-שבע.

ט. בשום שלב של מילוי התפקיד לא פנה המערער בבקשה למפקדיו להחלפת תפקיד זה.

י. לפני שהמערער החל בתפקיד, הוא עבד בחפיפה עם חיילת ואת הבסיס לעבודתו והעומס הכרוך בכך, למד המערער במשך חודש-חודשיים.

יא. מבחינת מורכבותה של העבודה – לא היה למערער כל קושי להשתלט עליה, אלא, שכאמור, העבודה היתה כרוכה בעומס רב ומה עוד, שמידי פעם בפעם היו מפקדם מוסיפים נתונים, דהיינו, נושאים, שהמערער חייב היה להעביר למפקדים.

יב. העומס בעבודה גרם למערער לכאבי ראש, חלץ, ומעט חולשה.

14. תולדות המחלה:

המחלה "פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus Vulgaris ) הינה מחלה קשה .ב

כאמור, מדובר במחלה בה מופיעות שלפוחיות בעור ובריריות וללא טיפול נאות יכולה המחלה להיות קטלנית.

עם טיפול הולם, ישנו ריסון של התופעות ואף יכולה להיות החלמה, הגם שעל החולה להמשיך בדרך כלל בקבלת הטיפול.

הבדיקה הגופנית של העור מספקת בדרך כלל מידע שימושי יותר מאשר תולדות המחלה.

בדיקת העור, הכוללת תיאור מדוייק של הנגעים, מכוונת לאבחנה מבדלת, ללא קשר לתולדות המחלה.

הרקע למחלה הוא אוטו-אימוני, דהיינו, הופעת נוגדים עצמאיים כנגד מרכיבי עור ספיציפיים.

הסיבה להופעת הנוגדים הללו טרם הובהרה.ו

ידוע, שקיים רקע גנטי להופעת המחלה.

המחקרים המשפחתיים הם בודדים.נ

בשני מאמרים שפורסמו בעיתונות הרפואה הבין-לאומית, מתארים המלומדים :

Tamir A., Ophir J., Brenner S.,, 3 מקרים של מחלת "פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus

Vulgaris) שה"טריגר" להופעתן היה -מתח נפשי.ב

במאמר א', המדובר במאמר בנושא: – Pemphigus Vulgaris triggered by emotional stress

שפורסם ב: – Journal of the American Academy of Dermatology, 1984, Volume 11, 524-525

במאמר ב', באותו נושא, שפורסם בשנת 1994 ב: – Dermatology, 189:210.ו

כמו כן ידוע על מאמר, שפורסם בשנת 1998, ע"י המלומד Didier Cremniter,

בנושא: Stressful Life Events as Potential Triggers of Pemphigus,

שפורסם ב: – ARCH Dermatology, Vol 134, Nov 1486-1487.נ

15. הקשר בין מחלת "פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus Vulgaris) לבין לחץ נפשי: –

שאלות המפתח בערעור זה הן שתיים: –

א. האם שירותו של המערער כרוך היה בלחץ נפשי שיש לו כדי לגרום או להחמיר את המחלה הנדונה?

ב. האם קיים "קשר סיבתי", עובדתי ומשפטי, בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי שלו?

לטענת ב"כ המערער, פרצה המחלה עקב הדחק הנפשי בו היה שרוי במהלך שירותו, לעומתו, טוען ב"כ המשיב, כי לא קיים כל קשר (לא של גרימה ואף לא של החמרה) בין המחלה לבין השירות הצבאי.

16. על קיומו של לחץ נפשי העיד בפנינו המערער וכן הובאו הדברים שנכתבו ע"י מפקדו, רס"ן שלמה יוסף. מאידך, בתיקו-הרפואי של המערער, מצוי מכתב נוסף ממפקד יחידת חימוש מרחבית, המתייחס לתנאי השירות של המערער ובו מובא פירוט לתחומי עיסוקו של המערער, כדלקמן: –

א. הכנת דו"ח כוח אדם יומי מידי בוקר קבלת דו"חות מחלקתיים ממחלקות הסדנא, והכנת דו"ח מרוכז.ב

ב. רישומת – כידוע, בשלישות קיימת רישומת רבה ויש להקפיד באופן שוטף לעדכן את כל עזרי השלישות למיניהם.

ג. טפסים – באחריות הרכ"א להגיש למפקדת היחש"מ (יחידת חימוש מרכבית) בקשות שונות כגון: בקשות לדרגה, הארכות שירות, מינויים וכו'.

ד. מעקב שוטף אחר תנועות – הרכ"א אחראי למתן צווי סיפוח, הצבה, טפסי טיולים, חופשות למיניהם וכו'.

ה. דיווחים לתקשורת – באחריות הרכ"א לדווח על תנועות כוח אדם למיניהם, כגון: חופשות, סיפוחים, ודרגות לתקשורת הצה"לית.

ו. מעקב בנושא שלבים – על הרכ"א להוציא חיילים על פי וותק בשירות לביצוע שלבים מקצועיים.

עוד נאמר במכתב זה: –

א. עבודתו של רכז כוח אדם בסדנא הינו תפקיד הדורש תשומת-לב לפרטים באופן שוטף בגין תנועות כוח אדם על פי הנוהלים.

ב. המדובר בתפקיד עם אחריות רבה, אך לא מדובר בעבודה בתנאי לחץ.ו

ג. הרכ"א יושב במשרד, כפוף פיקודית – למפקד הפלוגה, ומקצועית – למחלקת השלישות.

ד. ההליך של התקמצעות של הרכ"א הינו איטי, קיימים טפסים רבים ותחומי פעילות נרחבים שפרק זמן הלמידה הינו ארוך ולכן, יכול להיווצר מצב של חוסר ידיעה בתחומים מסויימים שאולי גורמים ללחץ.נ

ה. מכל מקום, על פי חוות דעתו של מפקד הפלוגה, ביצע המערער את עבודתו בצורה מצויינת.ב

ו. לסיכום, נכון לומר, שרכז כוח אדם בפלוגה אחראי על כל הקשור בטיפול נאות בכוח אדם וניהול הרישומת השלישותית וכי נושא זה הינו בעל היקף נרחב.

17. הפן העובדתי:

נאמנים עלינו הדברים שמסר המערער בתצהירו, מיום 01.12.99 וחזר עליהם בעת חקירתו בפנינו. העובדות , בדבר דחק ולחץ נפשי, שעליהם הוא העיד והעלה בעדותו – לא נסתרו בכל ראיה שהיא ומה עוד, שהן מקבלות חיזוק ותמיכה במכתבי מפקדיו.

ברור לנו , שהמערער נתון היה במתח ולחץ נפשי, הגם סובייקטיבית, מחמת הקושיים שעמד בפניהם בביצוען של המטלות, אותן היה חייב למלא; והמדובר באירועים טריביילים הקשורים עם עבודתו, שהינם שוליים או בעלי משמעות משנית והקשורים, ישירות , ליחודיות והמיוחדיות של השירות הצבאי ואף יש בהן "ממשות", הגם שיתכן שאצל חיילים אחרים לא היו תנאי שירות כאלה, כפי שהיו למערער, מובילים לתוצאה כזו.

על פי המבחנים המאוזכרים ברע"א 6270/98 (עליזה פוטשניק ואח' נגד קצין התגמולים, פ"ד נ"ז (3), ע' 721, בע' 725 בע' 726 ) וברע"א 4748/02 (קצין התגמולים נגד עומר בירתי, פ"ד נ"ז (4), ע' 346, בע' 347, בע' 349), כשהם מתבססים על פסק הדין בדנ"א 5343/00 (קצין התגמולים נגד אביאן, פ"ד נ"ו (5), ע' 732) – עונה המערער על הקריטריונים הנדרשים.ו

18. כמו ברוב רובם של המקרים, שנידונים לפנינו, עלינו להכריע בעניין ה"קשר הסיבתי" , בשאלה : –

”האם 'נגרמה' למערער 'נכות', כמוגדר בסעיף 1 לחוק הנכים?”

וזה לשונו של סעיף 1 לחוק הנכים: –

"נכות" איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתותו של כושר זה,שבאה לחייל כתוצאה של אחד מאלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו:
א. מחלה;

ב. החמרת מחלה;

ג. חבלה".נ

19. קיימות דרגות שונות של "קשר סיבתי" בין אירוע לבין תוצאה. יש שהקשר הוא ברור ומוכח, מן הבחינה העובדתית, וניתן להוכחה מדעית שאינה שנויה במחלוקת.
ויש והקשר הוא סטטיסטי או השערתי, בדרגות השונות של הסתברות, אך הוא אינו מוחלט או שאינו ניתן להוכחה מדעית-פרטנית לצורך הוכחת ה"קשר הסיבתי" בין השירות הצבאי לבין פרוץ מחלתו של המערער , על המערער להוכיח שני אלמנטים של "קשר סיבתי", דהיינו: –

א. קשר סיבתי עובדתי-רפואי;
ב. קשר סיבתי עובדתי-משפטי;

פירושו של דבר הוא, שגם אם קבענו שנוכח האירועים, שבפניהם עמד המערער, אכן היו בעת השירות , חובה עליו להוכיח שהיו הם גם עקב השירות.

הכלל, שנטל ההוכחה בדבר ה"קשר הסיבתי" , בין המחלה לבין השירות הצבאי רובץ על תובע-ההכרה כ"נכה" , אושר על ידי הרכב של חמישה שופטים בע"א 472/89 (קצין התגמולים נגד רוט, פ"ד מ"ה (5) , ע' 203).

20. נטל הראיה הרובץ על המערער, על פי חוק הנכים , אינו גבוה במיוחד, מצד שני אין די בכך שעולה בידו לשכנע כי קיימת אפשרות תיאורטית כלשהי , בדבר קיום ה"קשר הסיבתי" בין השירות הצבאי לבין התהוות הפגימה, וכבר נקבע: –

"…מסכים אני לדיעה, כי אין להחמיר עם התובע,
במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן

הוא מבקש להרים את הנטל המוטל עליו.
אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע

של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן,

לרבות החומר הרפואי, כי 'מתקבל מאוד על הדעת',

שאומנם קיים 'קשר סיבתי' בין השירות הצבאי

לפרוץ המחלה.
אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה"

21. הוכחת ה"קשר הסיבתי" המשפטי חייבת להישען בראש ובראשונה על הוכחותו של "קשר סיבתי" עובדתי בין המחלה לבין השירות.ב

לשם הוכחתו של "קשר סיבתי" בין המחלה לבין השירות הצבאי על המערער להוכיח קיומה של "אסכולה רפואית" התומכת בעמדתו. אופן הוכחת קיומה של "אסכולה רפואית" כבר נדונה בפסיקה שקבעה מתי דיעה של מומחים מסויימים הופכת להיות "אסכולה רפואית". על מנת ש"אסכולה רפואית" תיתפס כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה, נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים: –

א. על האסכולה להגדיר , ברמת פירוט סבירה, את מהות המצב שגרם למחלה, והן די בקביעה כללית ומעורפלת;

ב. נדרש ש"אסכולה הרפואית" תקבע, שקיים "קשר סיבתי" ברמה גבוהה של הסתברות דהיינו, "נתקבל על הדעת", בין הנסיבות המסויימות עליהן נחשף המערער במהלך שירותו לבין גרימתה של המחלה, כלומר קיימת דרישה שהאסכולה הרפואית תקבע כי "נתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה.ו

22. במקרה דנן, חלוקות הן חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לנו וסותרות זו את זו.

23. כפי שציינו, רואה המומחה-הרפואי מטעמו של המערער את תנאי השירות של המערער
"גורם" להתפרצות מחלת ה"פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus Vulgaris) , בעוד שהמומחה- הרפואי מטעם המשיב סבור כי לא קיים "קשר סיבתי" הקושר מתח ולחץ נפשי עם מחלה זו.

24. שני המאמרים, הקושרים מתח ולחץ נפשי למחלה הנדונה והמובאים בסעיף 14 של פסק דין זה – אין בהם כדי לייצג "אסכולה רפואית" כלשהי המקובלת ברפואת העור.

במאמר של פרופ' ברנר וחבריה, מתוארים שלושה מקרים של מחלת "פמפיגוס וולגריס" Pemphigus) Vulgaris ), אולם פרט לספקולציה אין בהם שום הוכחה ניצחת ומכל מקום אין הם יכולים להוות "אסכולה רפואית".

הוא הדין באשר למאמרו של המלומד Didier Cremniter, משנת 1998, שם מדובר בהשערה ללא כל ביסוס שאכן אותם שלושה עשר החולים עברו דחק ולחץ נפשי, עובר לפרוץ מחלתם.

בין כך ובין כך דחק ולחץ נפשי אינו מוכר בשום ספר לימוד עדכני ומועיל בשטח רפואת העור, כגורם למחלת "פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus Vulgaris).

25. אין המדובר בכך כי קיימות בעולם-הרפואה מספר אסכולות, אשר לא ניתן להכריע ביניהן, אלא מדובר ביחס למחלה שאין לגביה מידע-רפואי מבורר וחד-משמעי.

26. הפסיקה כבר קבעה, כי יש להבחין בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהם בדבר סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה, מחד, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו תואם לדרך עלילות מסוימת במקרה הנדון מדע הרפואה לא הצליח לגלות את ה"קשר הסיבתי" בין דחק ולחץ נפשי לבין מחלת ה"פמפיגוס וולגריס" (Pemphigus Vulgaris).

מדע ורפואה הוא מדע דינמי, יש לקוות שאת שלא הצליח מדע הרפואה לפענח עד היום, יעלה בידו, כבמקרים אחרים, לפענח בהקדם (ראה: רע"א 8373/96 וכן רע"א 2985/97, רפאל מאיר ואחרים נגד קצין התגמולים (פ"ד נ"ז (1), ע' 931). ומכל מקום על פי מצב הידע לעת הזאת, בשים לב לכך שהמדובר במחלה אוטואימונית, כאשר הנוגדים נמצאים בדם החולים וברור שקיים רקע גנטי להופעת המחלה, לא ניתן למצוא "קשר סיבתי-רפואי" למחלה זו.

27. דין ערעור זה להידחות, והחלטת קצין-התגמולים, מיום 11.04.99 – נשארת בעינה.

28. בשים לב למצבו של המערער – אין צו להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

29. זכות ערעור כקבוע בסעיף 34 א' לחוק הנכים .

30. מזכירות בית-המשפט: –

א. תשלח לב"כ הצדדים – עותק מפסק-דין זה, לאחר שבישיבה מיום 26.01.04קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו;

ב. תעביר לקצין-תגמולים, ישירות – עותק מפסק הדין.

ג. תחזיר לב"כ המשיב את תיקו הרפואי של המערער, שצורף לתיק הערעור וסומן כמוצג מש/1.

ניתן היום א' בטבת ה'תשס"ה,

(13 בדצמבר 2004) בהעדר ב"כ הצדדים.

_________________ __________________ _________________

יעקב גנן, שופט (דימ.) ד"ר ל. וינוגרד מר י. שיל"ת אב בית-הדין חבר חבר

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

פסק דין – א.

בית משפט מחוזי חיפה

מס' התיק:נ ע.א. 4715/97

בפני:בכב' השופטים ד"ר ד. ביין – [אב"ד],

ו-ש. וסרקרוג

בענין:ואביטל כהן המערערת ע"י ב"כ עו"ד ש. שרון

נגד

המשיב:נקצין התגמולים ע"י ב"כ עו"ד הגב' סודרי

השאלה היחידה שעמדה לפני הועדה הייתה אם מחלת הפמפיגוס וולגריס שהיא מחלת עור נדירה, בעלת אופי אוטואימוני הנחשבת כמחלה קונסטיטונציאלית בעלת אתילוגיה בלתי ידועה ושהתגלתה אצל המערערת בתקופת השירות – נגרמה או הוחמרה בשל הדחק הנפשי שבו היתה נתונה המערערת לפי הנטען. בפני הועדה היו שתי חוות דעת של מומחים למחלות עור מטעם המשיב, ד"ר קרקובסקי וד"ר שירי.

ד"ר קרקובסקי קבע נחרצות שהמחלה לא נגרמה ולא הוחמרה בתקופת השירות. ד"ר שירי התיחס לספרות הרפואית בנוגע למחלה ומציין, שהנתונים בדבר קשר בין מתח נפשי לבין המחלה, לא נבדקו באורח מדעי והם בגדר השערות גרידא.

מטעם המערערת הוגשה חוו"ד של ד"ר זמיר, אשר בסיכום חוות דעתה קובעת:ב

"הקשר בין מצב הסטרס כטריגר להופעת מחלות בכלל ידוע בספרות המקצועית, כאשר לאחרונה מתרבים הדיווחים על מחלות ספציפיות כולל משפחת המחלות האוטואימוניות שעליהן נמנית מחלתה של גב' אביטל כהן. לפיכך, יש לראות במתח הנפשי גורם להופעת המחלה".

מסתבר, שהקביעה הזאת היא קביעה בעלת אופי כללי ואינה מתיחסת למחלה הספציפית ויתר על כן מסתבר, שמסקנותיה נשענות על דיווח הנוגע לשלושה חולים בלבד, שגם לגביהם הדיווחים הם "אנקטודליים" בלבד (ראה חוות דעתו של ד"ר שירי המתיחס והמנתח את החומר שעליו הסתמכה ד"ר זמיר).

הועדה גם התיחסה לאמור במאמר של טמיר, אופיר וברנר הנוגע ליחס שבין המחלה לבין דחק נפשי, שבו דובר על קשר אפשרי של גורמים פסיכוגניים ולדעת הועדה כשמדובר באפשרות בלבד, אין לאמר שהמערערת עמדה בנטל המוטל עליה, שהוא נטל לפי מאזן ההסתברויות. לענין הוכחת קיומו של קשר סיבתי, נקבעה ההלכה לפיה די שמתקבל מאד על הדעת בהסתמך על חוות דעת של גורם רפואי בר סמכא, כי קיים קשר סיבתי בין אותה מחלה לבין הנסיבות הנוגעות לשירותו הצבאי של החייל, זאת לעומת מצב של העדר יכולת לשלול קיומו של קשר סיבתי אפשרי (ע.א. 6274/92רזי נ' קצין התגמולים פד"י מ"ח (3) עמ' 326; וראה גם ר"ע 187/83רדושיצקי נ' קצין התגמולים פד"י ל"ז – (4) 361).

במקרה הנדון, עמדת המוצא של הועדה היתה, שאכן במהלך השירות היו אירועים שיכלו לגרום למערערת מתח נפשי לא מבוטל. עם זאת, לא היינו מתערבים במסקנת הועדה המסתמכת לכאורה על חוות דעת כתובות של המומחים מטעם המשיב, אלמלא בחקירתו של ד"ר שירי שנתן את חוות הדעת המרכזית, עליה הסתמכה הועדה, הוא חזר בו מהעמדה החד-משמעית בה נקט בחוות דעתו שבכתב והודה בשתי הזדמנויות (בעמ' 18, 19לפרוטוקול), כי המתח הנפשי יכול להיות גורם מחמיר למחלה הספציפית של המערערת. משמע, שיש בפנינו חוות דעת רפואית המצביעה על קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה, לפחות מבחינת החמרתה. ומאחר ודעתו של ד"ר שירי היתה מקובלת על הועדה, הרי שיש לקבלה בשלמותה, לרבות עדותו בע"פ בחקירתו בפני הועדה.

אשר על כן, אנו קובעים שיש לראות את מחלתה של המערערת כמוחמרת עקב השירות. את שיעור ההחמרה אנו מעריכים ב-%.30

יצוין, שבפס"ד בע.א. 4681/89; 459/89; 460; 4684/90; 461; 4686/90;

1 4685/90קצין התגמולים נ' חריטן פד"י מ"ה – (5) 374, נפסק שקביעת שיעור ההחמרה מוטלת על קצין התגמולים ולא על ועדה רפואית, וזאת מאחר שבדומה לשאלת הקשר הסיבתי לשירות הצבאי, מדובר על שאלה מעורבת שבחוק ובעובדה ושאלה זו אינה מוכרעת דוקא ע"י קריטריונים רפואיים. אמנם באותו פס"ד נאמר שהסמכות היא בידי קצין התגמולים, אך אנו נמצאים ב"נעליו" של קצין התגמולים ואין טעם ל"סרבל" את ההליך ולהחזיר הענין לקצין התגמולים על מנת שהוא יקבע את שיעור ההחמרה.

ניתן היום 09/02/98 בהעדר הצדדים.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

פסק דין מ.ב.

בבית המשפט המחוזי בחיפה

ע"א 489/93

תאריך:נ 12.4.95

בפני כב' השופטים י. מרגלית-נשיא,

ד"ר ד. ביין -שופט,

בענין:ו

המערער:נמשה בירנבאום ע"י ב"כ עו"ד רוזן

נגד

המשיבים:בקצין התגמולים, משרד הבטחון

ע"י ב"כ עו"ד בוקוביצקי,

פרקליטות מחוז חיפה

השופטת ב. גילאור:ו

.1זהו ערעור על פסק דינה של ועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959(להלן:נ "ועדת הערעורים"), בתיק ע"א 189/91מתאריך .3.6.93הועדה דחתה את הערעור שהגיש המערער על החלטת קצין התגמולים שקבע כי מחלת פמפיגוס וולאריס, ממנה סובל המערער, הוחמרה עקב תנאי השירות, והעמיד את דרגת נכותו בשיעור מחצית מדרגת הנכות הכוללת.

המערער טוען כי מחלתו נגרמה עקב השירות, ולחילופין כי מחלתו החמירה במלואה

או במירבה עקב השירות.

.2המערער יליד 1956, גוייס לצה"ל בתאריך 4.275בפרופיל רפואי .97לאחר

טירונות של 6חודשים בהנדסה קרבית הוצב ליחידת הבינוי של חיל האויר. לאחר הכשרה מתאימה שובץ בתפקיד קניין, ועסק ברכישת מוצרי חשמל, אינסטלציה, בינוי, מיזוג אויר וכו'. במסגרת תפקידו בא במגע עם ספקים ויצרני ציוד שונים. לדבריו היה נתון במתח נפשי רב שנבע מעבודתו.

פעמים רבות היה נקלע לעימותים עם ספקים, וכן היו מקרים בהם ננזף ע"י מפקדיו בשל איחור באספקות.

הלחץ הנפשי והחרדה הגיעו לשיא, לטענתו, כאשר בשנת 1986נחשד בקבלת טובות הנאה מספקים. הוא נעצר ונחקר במשך שלושה ימים, ובסופו של דבר הועמד לדין משמעתי בלבד על רשלנות במילוי תפקידו.

בסוף שנת 1989הבחין המערער בהופעת אודם בעין ימין, ובפצעים בחלל הפה ובלוע. בהמשך חש קשיים בבליעה, קשיי נשימה, שיעולים וצרידות. הוא אושפז בביה"ח רמב"ם בחיפה, שם נקבע כי הוא סובל ממחלת פמפיגוס וולאריס.

מחלת הפמפיגוס היא מחלה קונסטיטוציונלית אוטואימונית בה מופיעים נוגדנים כנגד החיבורים הבין תאיים באפידרמיס (השכבה החיצונית של העור), ועקב כך התאים נפרדים ומרבית האפידרמיס "נושר". העור נשאר ללא מעטה הגנה, והוא חשוף לזיהומים, איבוד נוזלים וכו'. מעורבות ריריות הפה אינה מאפשרת בליעת מזון ומים.

כתוצאה ממחלתו הורד הפרופיל הרפואי שלו ל- 21ובתאריך 5.5.92שוחרר מצה"ל

לאחר שירות קבע ממושך.

המערער טוען כי שירותו הצבאי הוא אשר גרם להתפרצות המחלה בשנת .1989

.3בפני ועדת הערעורים עמדו שלוש חוות דעת רפואיות:ב מטעמו של המשיב נתנה פרופ' פרידמן שלוש חוות דעת.

בחוות הדעת הראשונה מיום 21.8.90הביעה דעתה כי מחלת הפמפיגוס היא מחלה אוטואימונית שבאה על רקע קונסטיטוציונלי, גורמיה לא ידועים ומשכך אין לשלול שתנאי השירות היוו גורם מסייע.

בחוות דעתה השניה מיום 5.3.91ולאחר שתמכה את דעתה בספרות מקצועית

רלוונטית, העריכה כי:ו

"כאמור מדובר במחלה על רקע קונסטיטוציונלי אשר באה לביטוי עקב גורמים מסייעים לעיתים ידועים ולעיתים בלתי ידועים. גורמים סביבתיים שונים ביניהם מתח הוזכרו כמסייעים להופעת המחלה לראשונה.

לאור הנ"ל, לא נראה לי שניתן לשלול את תנאי השירות כגורמים מחמירים להופעת הפמפיגוס אצלו".

בחוות דעתה השלישית מיום 26.1.93שניתנה לאחר שחוות הדעת של ד"ר פינשטיין וד"ר ברגמן כבר היו בפניה, היא מסבירה כי גם אם מתח נפשי יכול להוות גורם סביבתי להתפרצות המחלה לראשונה צריכה להיות סמיכות זמנים קרובה בין הגורם הסביבתי לבין התפרצות המחלה, באופן שאותו גורם משפעל את יצירת הנוגדנים.

לדעתה "בשום אופן לא ניתן לקשור בין הארוע בשנת 1986להופעת המחלה ב-1989

כשלוש שנים לאחר ארוע זה… אני קבעתי למר בירנבאום החמרה אך ורק בשל המידע הדל ואי הוודאות הקיימת באשר לגורמים להופעת הפמפיגוס".

ד"ר פינשטיין נתבקש ע"י המשיב לחוות דעתו כמומחה נוסף בענינו של המערער

ובחוות דעתו מיום 13.5.91הוא מעריך "כי יש כאן מקרה של פמפיגוס שלא קשור

לשירות הצבאי או לגורמים חיצוניים אחרים שקשורים לשירות הצבאי, לא נגרם ולא הוחמר".

חשוב לציין כי חוות דעתו של ד"ר פינשטיין ניתנה, בטרם נתן המשיב את החלטתו מ- 13.8.91להכיר במחלה ממנה סובל המערער כמחלה שהוחמרה בתקופת שירותו, ועקב שירותו.

ד"ר ברגמן הכין חוות דעת לבקשת המערער בה הוא משווה בין מחלות אוטואימוניות שונות כדי להסיק שגורמים סביבתיים כמו מתח נפשי יכולים להביא להתפרצות המחלה.

לדעתו בין שאר הגורמים הסביבתיים למחלת הפמפיגוס גם מתח נפשי היכול לגרום בצורה פיזיולוגית לשינויים במערכת החיסון ולהתפצויות של מחלה אוטואימונית והוא אומר:נ

"קיימת אפשרות סבירה שמצבי המתח הנפשיים שבהם היה נתון (המערער) היוו אצלו הגורם המשרה להופעת מחלת הפמפיגוס. גם אם היתה לו נטיה אישית לכך מלכתחילה הרי שהמחלה אשר ברוב המקרים מופיעה מעבר לעשור החמישי לחיים, הופיעה בראשית שנות ה- 30לחייו…"

.4ועדת הערעורים בחנה את דעותיהם של פרופ' פרידמן וד"ר ברגמן שמתחים נפשיים עלולים לשמש "הדק" ("triger") להתפצותה של המחלה. הועדה קבעה כי חייבת להיות סמיכות קרובה בין מאורע טראומתי נפשי לבין התפרצות המחלה על מנת להסיק שאותה חרדה ואותו לחץ נפשי הם שגרמו להתפרצותה מאחר וסמיכות שכזו לא היתה, קיבלה הועדה את חוות דעתה של פרופ' פרידמן, ולא ראתה לנכון להתערב בקביעתו של קצין התגמולים.

.5ב"כ המערער טוען כי מאחר וקצין התגמולים הכיר בקיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין מחלתו של המערער, כל שנותר לביהמ"ש הוא להכריע בשאלת מהותו של הקשר הסיבתי. האם זהו קשר סיבתי מסוג החמרה – כפי שקבע קצין התגמולים וועדת הערעורים, או קשר סיבתי מסוג גרימה – כטענתו של המערער.

עוד הוא טוען כי אם לפני גיוסו לצה"ל לא נתגלו במערער סימנים גלויים של מחלה, והוכח קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות, אזי מדובר אך ורק בקשר של גרימה.

ב"כ המשיב מסכימה שאכן הקשר הסיבתי נקבע כהחמרה, ואולם, לטענתה, זו היתה קביעה לפנים משורת הדין, היינו – קשר של ספק. בכל מקרה, לטענתה זו קשר סיבתי של החמרה, שהינו קשר סיבתי משפטי חלקי, מאחר ולא ניתן לשלול את העובדה כי השירות היה אחד מהגורמים המסייעים להתפרצות המחלה.

.6יש החמרה שבה המחלה מופיעה בזמן השירות ועקב השירות, ויש שהחמרה שבה המחלה שגרמה להתהוותה של ההחמרה התחילה לפני השירות.

בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) שהיו קיימות לפני שנת תשמ"ג נקבעה פיקציה לפיה החמרה של מחלה שהתחילה בזמן השירות יראו את המחלה כולה כאילו נגרמה גם עקב השירות (תקנה 5(א) לתקנות הישנות). תקנה זו בוטלה בתיקון מתשמ"ג וכיום לא קיימת עוד הפיקציה האמורה. (למרות שלא בוטלה בחוקים אחרים כמו חוק משפחות חיילים שנספו במערכה [תגמולים ושיקום] תש"י – 1950וסעיף 39לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח – 1968(הכל כמפורט בפסה"ד חריטן ע' 389).

משכך ולמרות שהמחלה ממנה סובל המערער הופיעה בזמן השירות, ועל אף שהמשיב

הכיר בקשר הסיבתי שבין השירות לפרוץ המחלה, עדיין יש לקבוע האם הוכח קשר סיבתי מסוג של גרימה.

קביעתו של קצין התגמולים על קיומו של קשר סיבתי אינה מחייבת מסקנה בלעדית כי המחלה נגרמה עקב השירות.

.7כבר נקבע כי "אכן שאלת הקשר הסיבתי לשירות הצבאי איננה שאלה רפואית

גרידא, אלא זוהי שאלה מעורבת שבמשפט ועובדה, ולאו דווקא המבחנים הנקוטים בידי הרופאים הם הקובעים לענין הקשר הסיבתי שבין המחלה והשירות" (ע"א 459/89קצין

התגמולים נ' חריטן ואח’, מ"ה(5) 374, בע' 386- להלן:ב "ענין חריטן").

פרופ' פרידמן, שחוות דעתה נתקבלה ע"י הועדה, קבעה קשר סיבתי רפואי מסוג

החמרה. יש לבחון האם אמנם גם הקשר הסיבתי המשפטי הוא מסוג החמרה.

מאחר ומדובר במהלך שירות רב שנים על המערער הנטל להראות כי מתקבל מאד על הדעת שפרוץ המחלה התרחש כתוצאה מתנאי שירותו הצבאי (ראה:ו ע"א קצין התגמולים נ' רוט, מ"ה(5) 203, בע' 214- להלן:נ "פס"ד רוט"). לענין מידת ההוכחה נקבע בפס"ד רוט כי אין התובע חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרוב לוודאי, ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה, היינו – קשר סיבתי מסוג של גרימה (עמ' 215ג').

בעניינו גם המומחה הרפואי מטעמו של המערער קבע קשר סיבתי מסוג גרימה אפשרי בלבד:ב "… קיימת אפשרות סבירה (הדגשה שלי – ב.ג). שמצבי המתח הנפשי שבהם היה נתון היוו אצלו גורם המשרה להופעת מחלת הפמפיגוס" (עמ' 6לחוות דעתו מיום 15.10.92).

יתרה מזו, לא התקיימה גם מן הבחינה המשפטית סמיכות הזמנים הנדרשת בין החקירה והמעצר לבין פרוץ המחלה שהרי בין שני הארועים חלפה תקופה של שלוש שנים.

.8מאחר ולדעתי מדובר בקשר סיבתי מסוג החמרה, יש לבחון את טענתו החילופית של המערער לפיה הוא מבקש לקבוע כי המחלה החמירה במלואה או במירבה עקב שירותו הצבאי.

המערער טוען כי כאשרגויס לצבא היתה נכותו בשיעור % 0ועל כן שיעור החמרת

מחלתו הינו % 100(או שיעור המתקרב לכך). לטענתו, יש לזקוף את מלוא שיעור

ההחמרה לחובת השירות הצבאי.

אין בידי לקבל טענה זו.

בעניין חריטן (לעיל) כבר נדחתה שיטת חישוב זו, ונקבע:ו

"שיטה דווקנית זו אינה נראית לי. מבחן "חשבון העובר ושב" אותו אימץ בימ"ש קמא לוקה בכך שקשה לישמו לגבי התפתחותה הטבעית של מחלה קונסיטיטוציונלית, אשר אם תוכר כ"נכות" לפי החוק, תעמוד בניגוד למטרת המחוקק – כפי שעמד עליה בית המשפט קמא עצמו – שלא הכיר בנכות שלא נגרמה עקב השירות… שומה על קצין התגמולים (ועל הועדה הרפואית בבואה ליתן חוות דעת) לשקול את מכלול הנתונים אשר להם השפעה על שאלת הקשר הסיבתי לשירות, ובכלל זה נתונים בדבר התפתחותה הטבעית של המחלה ובדבר גורמי סיכון המתייחסים לתובע, אשר אינם קשורים לשירותו הצבאי" (עמ' 883לפסה"ד).

אין תימוכין לטענת המערער כי התפתחותה הטבעית של המחלה מופיעה בשנות ה- 50בדרך כלל, למעט האמור בחוות דעתו של ד"ר ברגמן שהועדה בחרה להעדיף על פניו את חוות דעתה של פרופ' פרידמן.

פרופ' פרידמן ציינה את הספק להשפעת הגורמים הסביבתיים לפרוץ המחלה והיתה

מוכנה להכיר בהחמרה רק בגלל הספק.

לפיכך לאור העובדה שמדובר במחלה קונסיטיטוציונלית שגורמיה לא ידועים שיעור ההחמרה ב-% 50הוא שיעור נאות וסביר.

אי לכך הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור.

למרות התוצאה לא הייתי מחייבת את המערער לשלם את הוצאות המשפט.

_______________ ב. גילאור-שופטת

השופט ד"ר ד. ביין:נ אני מסכים.

__________________ ד"ר ד. ביין, שופט

5129371 י. מרגלית – נשיא:ב אני מסכים.

__________________ י. מרגלית, נשיא

הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' השופטת ב. גילאור.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

—————

הערת 'המאגר': התאריך בו ניתן פסק הדין לא ידוע. התאריך 31/12/93 הינו שרירותי ונקבע לפי מספר ההליך לצרכי המאגר.

פסק דין – ג.

בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א

בל 006446/04

בפני:

כב' השופטת א. סלע – סגנית שופט ראשי

03/12/2006

ע"י ב"כ עו"ד

גלילי

התובע

נ ג ד

הנתבע

ע"י ב"כ עו"ד

שחר

1. בוריס פלוטקין (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין מחלת פמפיגוס וולגריס.

2. משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק שמחלתו התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי עבודתו והשפעת העבודה, אף לו היתה כזאת, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3. העובדות בתיק זה הינן –

א. התובע יליד 1959 עבד בתקופה הרלבנטית כרופא עיניים בבית חולים.

ב. התובע קיבל חיסון נגד צהבת נגיפית, חיסון אחד בלבד ביום 9.2.98.

ג. בשלב מאוחר יותר הופיעה אצל התובע תפרחת בעור כעולה מתוך המסמכים הרפואיים.

ד. לטענת התובע רופא התובע אבחן את מחלת התובע כהמפיגוס וולגריס.

4. ד"ר איתי נוימן מונה לשמש כמומחה יועץ רפואי בתיק זה (להלן – המומחה) ונתבקש להשיב לשאלות כלהלן –

א. מהי המחלה ממנה סובל התובע?

ב. האם קיים קשר סיבתי רפואי בין החיסון שקבל הת' כמתואר בעובדות לבין מחלתו?

ג. האם השפעת החיסון על המחלה בה לקה הת' פחותה בהרבה מאשר נתוניו האישיים?

5. בחוות דעתו הרפואית מיום 14/6/05 (להלן – חוות הדעת), בהשיבו לשאלות שהופנו אליו על ידי בית הדין, קבע המומחה, בין היתר –

"… זוהי מחלה אוטואימונית הנגרמת מסיבות תורשתיות ושכיחה בקרב יהודים אשכנזים ובכך אינה מהווה מחלה הנגרמת על ידי גורם חיצוני אלא גורם פנימי של האדם הלוקה בה, כגון ליקויים במערכת החיסון.

הפריחה שהופיעה שלושה חודשים אחרי חיסון הצהבת היתה מסוג שונה לחלוטין – SEBORREIC DERMATITIS ותופעה של מחלת PEMPHIGUS VULGARIS הופיעה רק שמונה חודשים לאחר החיסון כך שאין סמיכות בין החיסון להופעת המחלה.

זאת ועוד, ניתן רק חיסון אחד בלבד של צהבת. הגוף עדיין אינו מכיר את הגורם הזר של החיסון ועשוי להגיב אם בכלל רק בחיסון חוזר – תגובה אימונית.

לאור האמור לעיל אין לעניות דעתי קשר סיבתי רפואי בין החיסון שקיבל התובע לבין מחלתו. האפשרות של השפעת החיסון על המחלה היא קלושה אם בכלל קיימת".

6. ביום 15/6/06 ניתנה החלטה לפיה נתבקש המומחה להשיב לשאלות ההבהרה כלהלן –

א. האם עסקת באימונולוגיה קלינית במהלך הקריירה שלך?

ב. האם נכון כי לצורך "ריגוש" האלרגיה, יש צורך בחשיפה כפולה?

ג. האם נכון כי הריגוש האוטואימוני מבוסס על "דמיון מולקולות"

(molecular mimicry)?

ד. האם נכון שדמיון מולקולתי איננו מחייב חשיפה משנית מאחר וקיים דמיון מולקולתי הוא האחראי להשראה אוטואימונית?

ה. האם אין אפשרות שקיים דמיון מולקולתי בין מולקולות בעור למרכיבי הנגיף, אחראי להשראה האוטואימונית?

ו. האם לא קיימת אפשרות שהתפרחת הראשונית שהופיעה אצל התובע הייתה ביטוי ראשוני לפמפיגוס שהתפתח במלא הסתמנותו בהמשך?

ז. האם נכון הדבר שבהשראה אוטואימונית אין צורך ביותר מחיסון אחד?

ח. האם בפניך עמדו תוצאות בדיקת שחרור אינטרפרונים של התובע בבית החולים איכילוב מיום 21/1/04?

ט. האם הבדיקה מוכרת לך? – באם בתשובה חיובית, האם תוצאות הבדיקה תומכות במסקנות חוות דעתך?

7. בחוות דעתו המשלימה מיום 23/6/06, בהשיבה לשאלות ההבהרה שהועברו אליו, קבע המומחה –

"אני מומחה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, במקביל מומחה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית של ילדים, מומחה ברפואת ילדים, מאסטר באמינולוגיה של אוניברסיטת קולורדו.

אני קלינאי העוסק בשטח הספציפי מאז 1972.

התשובה לשאלות ב', ג', ד', ה', ז' – נכון.

בתשובה לשאלה ו' – אני חוזר ומצטט את מה שאומר פרופ' שיינפלד עצמו (פסקה ג' במכתב הקודם).

לא זכור לי תוצאות בדיקת שחרור אנטי אינטרפרונים של התובע בבית החולים איכילוב מיום 21/01/2004 והתיק כרגע אינו בפניי.

במאמר (תקציר) הרצ"ב של KARGER אפשרות של מקרים ספורדיים (בודדים) של פמפיגוס בעקבות טיפול על ידי אינטרפרון.

במאמר (תקציר) הרצ"ב של MARINHO יש גם כן הסכמה שטיפול באיינטרפרון יכול לתת השראה של פמפיגוס.

OTTO PRUMMER בתקציר הרצ"ב, מצביע על כך שנוכחות הנוגדנים של איינטרפרון אינה חלק מהנזק העורי של פמפיגוס.

עם כל זאת – במידה והתובע טופל על ידי אינטרפרון קיימת אפשרות של השפעה על התפתחות הפמפיגוס".

8. לאור החומר שבתיק בית הדין, עובדות המקרה וחוות דעתו, לרבות חוות הדעת המשלימה, הבהירה והמנומקת של המומחה וקביעתו החד משמעית שמחלת התובע הינה מחלה אוטואימונית הנגרמת מסיבות תורשתיות ושכיחה בקרב יהודים אשכנזים ובכך אינה מהווה מחלה הנגרמת על ידי גורם חיצוני אלא גורם פנימי של האדם הלוקה בה וכי אין קשר סיבתי רפואי בין החיסון שקיבל התובע לבין מחלתו – אין להכיר במחלת התובע כתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995.

9. בטרם אסיים את פסק הדין מצאתי להתייחס לסיפא של חוות הדעת המשלימה של המומחה בה נקבע שבמידה והתובע טופל של ידי אינטרפרון קיימת אפשרות של השפעה על התפתחות הפמפיגוס. אין באימרה זו כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי וזאת משני טעמים –

א. התובע לא טען, ולבטח לא הוכיח, שטופל על ידי אינטרפון.

ב. המומחה השתמש בדיבר "קיימת אפשרות" –

בדב"ע לב/104-0 אברהם משולם – המוסד לביטוח לאומי קבע בית הדין הארצי –

"יש להדגיש את העובדה שבשני הקטעים נאמר כי עלול להיות קשר סיבתי מסויים. אף אם מודעים לעובדה שמומחה לרפואה יתקשה לעיתים לקבוע בוודאות קשר סיבתי בין מצב בריאותו של אדם ובין הגורמים שלהם מבקשים לייחס אותו מצב, ברור לאור כל האמור בחוות דעתו של פרופסור פיינמסר … שיש לייחס למילה "עלול" שבדבריו את אותה המשמעות המבטלת את מידת הוודאות המינימלית הדרושה לקיום חובת הוכחת הקשר הסיבתי שבין האירוע ובין העבודה, כנדרש בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי (שהוחלף בסעיף 79 – א.ס.)" (פד"ע ג' 443, 448).

10. התוצאה, איפוא, שהתביעה נדחית.

11. אין צו להוצאות.

51371

54678313פסק הדין יישלח לצדדים בדואר. 5129371

א. סלע 54678313-6446/04

א. סלע, שופטת

סגנית שופט ראשי

קלדנית: רינת אברג'ל

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

פסק דין – פ.צ.

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה – חיפה

בל 003611/98

בפני:

כב' השופטת מהא סמיר-עמאר

15/08/2005

נציג עובדים: מר דניאל כהן

נציג מעבידים: מר יוליאן פסקל

פלד צבי

התובע

– נ ג ד –

המוסד לביטוח לאומי

הנתבע

פסק דין

1. בתביעה זו עותר התובע להכיר במחלת PEMPHIGUS VNLARIS, ממנה הוא סובל, כ"מחלת מקצוע", כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") ולחילופין בעילת המיקרוטראומה.

2. בהחלטת ביניים מיום 26/10/00 (להלן: "ההחלטה") קבענו את העובדות המוסכמות על ב"כ הצדדים כדלקמן:

א. התובע הינו יליד 28.12.33 ומגיל 17 עד גיל 56, עבד בעבודות בניןכתפסן, פועל בנין ומנהל עבודה בשטח.נ

ב. התובע התחיל לעבוד בבנין ב- 1951, תחילה עבד בהתקנת גגות רעפים בכפר ויתקין ואחר כך ביציקות מבטון בכפר יחזקאל וזאת עד 1953.

ג. מכפר יחזקאל עבר התובע לחיפה ושם התחיל לעבוד בחברה אשר התמחתה בבניית מבני סילו ולאחר שרות של 2.5 שנים כלוחם קרבי בגולני, החל לעבוד ב- 1957 בחברת בונה בעבודות טפסנות ויציקות בטון בבנינים וזאת עד שנת 1966. ולאחר מלחמת ששת הימים עבד בסולל בונה במחלקת ציוד בנין וזאת עד 1968.

ד. לאחר מכן התחיל התובע לעבוד עם המנוח יואל שטראוס ז"ל בתחילה כשכיר ואחר כך ב- 1969 הקים עם שטראוס המנוח חברה בשם י.שטראוס צ.פלד בע"מ וב- 1975 הקים עם שטראוס המנוח חברה לבניה בשם שטראוס פלד חברת בניה 1975 ובחברה זו עבד כמנהל עבודה בשטח עד 1987 שאז אושפז לאחר שחלה במחלת "פמפיגוס וולגריס".

ה. לאחר אישפוז של חודשיים וחצי ולאחר תקופת החלמה של חצי שנה, חזר התובע לעבודה חלקית, אולם במאי 1989 המחלה פרצה שוב, התובע אושפז בבית חולים ומצבו הרפואי החמיר מאוד.ב

ו. במשך כל שנות עבודתו, הן כשכיר והן כשותף בחברה, עבד התובע בעבודות שטח תחת כיפת השמים כאשר השותף שטראוס ז"ל היה אחראי על ניהול העבודה המשרדית והתובע היה איש השטח על הבנינים לרבות חיצוב יסודות, יציקת בטונים וכל השלבים של הקמת הבנין עד גמר כולל יציקות גרנוליט וטיח וזאת מ- 06:00 בבוקר ועד לגמר העבודה של הפועלים בכל היום.ולחברה לא היו קבלני משנה בתחום הבנייה רק בתחוך האינסטלציה והחשמל.נראה תצהירים של האדריכל גלפמן אמנון והמהנדס נתן שוק.

ז. במסגרת השנים הארוכות של עבודת השטח היה התובע חשוף לשמש הקופחת מידי יום ובא במגע יומיומי עם חומרים מזיקים ו/או רעילים לרבות:

גבס דבק לאיטונג

חומצות מלח

שמן שרוף

שאיפה של גזים רעילים מאגזוזים

של מכונות הבטון

מגע עם חומרים מקשיחים

מגע עם חומרים ממיסים כגון קוורץ

מלט

סיד

תוספת למלט

אבק וחומרים המוספים

לטיח כגון: אדירול פורטה.

ח. בנוסף, בסמוך לפני פריצת המחלה בשנים 1988 ו- 1985, עקב מיתון קשה בענף הבנייה, נקלעה החברה לשפל ומצב כלכלי קשה ביותר עקב אי מכירת דירות וכניסה להפסדים וחובות ועקב כך היה התובע בלחץ נפשי כבד ביותר ובמשך תקופה לא קצרה שלפני המחלה היה שרוי בחרדה וחשש כבדים עקב המצב בחברה.

נראה תצהירו של רואה החשבון של החברה יהודה בראל.

ט. מאז שפרצה המחלה שנית ב- 1989 אין התובע מסוגל לכל עבודה ועדות של ביטוח לאומי קבעו לו 100% (נכות כללית) והוא הוצא לפנסיה מטעם קרן ביטוח של ארגו הקבלנים בחיפה.

י. א. התובע והנתבע מסכימים כי בפני המומחה מטעם בית הדין תעמודנה חוות הדעת של פרופ' ברנר ושל ד"ר שפריר וכן כל המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים.נ

ב. הצדדים יוסיפו לעובדות מוסכמות אלו סיכומים קצרים תוך 15יום מהגשת עובדות מוסכמות אלו".

3. בהמשך לאחר שנתנו את דעתנו ביחס לטענות הנוספות שהעלות הצדדים בסיכומים שהוגשו לאחר הגשת רשימת העבודות המוסכמות הנ"ל, קבענו בסע' 12 להחלטה כדלקמן:

"על סמך האמור לעיל, ובהסכמת הצדדים, אנו מעבירים למומחה, לצורך התייחסות לשאלה, האם מחלת "פמפיגוס וולגריס" הינה בגדר "מחלת מקצוע" עפ"י פריט 25 לתקנות הנ"ל ולחילופין, האם מחלה זו נגרמה ו/או הוחמרה, בשל עיסוק התובע לאורך שנים, בעבודות בניין, במסגרתן הוא השתמש בחומרים אשר פורטו בסעיף 8(ז) להחלטה לעיל, בנוסף, לחשיפתו לשמש מידי יום ביומו ולהיותו שרוי, במשך השנים 85-88 מלחץ נפשי, חרדה וחשש כבדים בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה שלו ובשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו הנ"ל, אם ביחד ואם לחוד, ובין מחלת העור ממנה סובל התובע, על דרך המיקרוטראומה".

4. על סמך הנ"ל, מינינו את ד"ר ח. טיימן, לשמש כמומחה-יועץ רפואי מטעם ביה"ד, ע"מ לחוות את דעתו בשאלה הרפואית ובשאלת הקשר הסיבתי, בין תנאי עבודתו ובין המחלה ממנה הוא סובל.נ

5. למומחה הופנו השאלות כדלקמן:

א. מהי המחלה שממנה סובל התובע על פי התיעוד הרפואי?

ב. האם ניתן לקבוע שעבודתו של התובע, כמתואר בעובדות החלטה זו, גרמו לתובע מחלת מקצוע במובן פריט 25 לתקנות, אשר קובע:

שם המחלה העבודה ותהליכי הייצור

מחלות עור הנגרמות ע"י אבק,עבודה בחומרים העשויים לגרום למחלות עור.

נוזלים, מוצקים או גזים. ב

ג. אם לא, האם ניתן לקבוע שכל שימוש בחומרים שפורטו בהחלטה ו/או חשיפה לשמש, ו/או המצב של חרדה וחשש, גרמו לו לפגיעה זעירה שאפשר לייחס אותה לזמן מסוים?

ד. במקרה שכן, האם הפגיעות הזעירות החוזרות, גרמו במצטבר להופעת המחלה שממנה סבל התובע?

ו. במקרה שכן – האם היתה הפגיעה הנ"ל בעלת אופי בלתי הפיך

(IRREVERSUBLE)?

ז. ואם לאו – האם יש לראות במצב הקיים תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל?

ח. במידה והמצב הקיים נגרם גם בגין תהליך תחלואתי וגם בגין פגיעות זעירות בעלות אופי בלתי הפיך, האם השפיע מה שאירע בעבודה על הופעת המחלה ובאיזו מידה?"

6. בחוות דעתו מיום 19/3/01, השיב המומחה כדלקמן:

"תשובה לשאלה א. המחלה שממנה סובל החולה (התובע) נקראת PEMPHIGUS VNLARIS אשר שייכת לקבוצת מחלות AUTOIMMUNE DISEASES.ו

המהלך קליני ומעבדתי די מוכר אבל סיבה: למה תאים שונים שמגינים על הגוף מתקיפים אותו בעצמם. לא ברור. דבר זה של אי וודאות מקנה לחולה כמה נקודות זכות במובן "ספק".

תשובה ב. מאחר וסיבה למחלה לא ידוע לכן כל הסעיפים המוזכרים להנ"ל אפשר לפרש לכל הכיוון שרוצים. אבל עובדה, שפרט ממאמר אחד ממחלקת עור של ב"ח s’Athen, אין אף מקום בספרות רפואית בו מחלה זו מוזכרת כמחלה מקצועית.

תשובה ג. ידוע שחשיפה לשמש-קרינה ULTRA-VIOLET זמן רב או לקור ממושך יכולים להוריד תינגודת של גוף (מיקרוטראומה??) ולגרום יתר חשיפה למחלות שונות וביניהם לקבוצה AUTOIMMUNE.

ומאחר ועדיין לא מצאו סיבה מדויקת למחלה הנ"ל לכן לחולה יש זכות להנות מ"ספק".

תשובה ד. במקרה וקיים כאן "ספק" ואפשר לפרש כל התלונות לכל הכיוונים אפשר להניח שחום בחוץ, קרינה ממושכת ובעיקר שהיה במצב נפשי קשה כל זה יכול להשפיע על הורדת תינגודת הגוף של החולה.

תשובה ו. מחלה "פאמפיגוס וולגריס" יכולה להיות בתקופות ארוכות (ברמיסיה) רדומה עם תרופות או בלי תרופות אבל בדרך כלל חוזרת.

תשובה ז. הספרות רפואית מחלה "פאמפיגוס וולגריס" מקובלת כתהליך תחלואתי רגיל אבל מאחר והגורם המדויק של המחלה לא ברור (למרות שבשנים אחרונות חלה התקדמות ניכרת במחקר לכיוון הנ"ל) לכן בלתי אפשרי לשלול את כל טענות של החולה במקרה הספציפי שלו.

תשובה ח. קשה מאוד מבחינה רפואית להעריך באיזה מידה השפיעו תנאי עבודתו הקשים של החולה על תהליך תחלואתי שלו, אבל אין ספק שבמקרה הספציפי, הבודד של חולה הנ"ל היתה להם השפעה על מהלך מחלתו."

תשובות המומחה הועברו לעיון ב"כ הצדדים, להם הוקצבו מועדים להגשת בקשות לשאלות הבהרה ו/או סיכומים.

7. בעקבות חוות הדעת, הגישה ב"כ הנתבע בקשה להעברת שאלות הבהרה למומחה, וזו הועברה לתגובת ב"כ התובע, אשר התנגד לה.

לאחר עיון בשאלות ההבהרה ובתגובה, החלטנו להעביר למומחה את שאלות ההבהרה המבוקשות כדלקמן:

א. האם לדעתך, ובנסיבותיו הספציפיות של המקרה נשוא דיוננו, השפעת העבודה הייתה או לא הייתה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים על הופעת המחלה?

ב. האם ניתן להעריך באחוזים את מידת ההשפעה של העבודה ושל הגורמים האחרים על הופעת המחלה?"

8. בתשובותיו מיום 24/12/01, השיב המומחה, כדלקמן:

תשובה לשאלה א: השפעת העבודה במקרה ספציפי הנ"ל היתה בצורה דומה כמו להרבה גורמים אחרים שהשפיעו על מהלך מחלתו.

תשובה לשאלה ב: קשה מאוד ברפואה להעריך מבחינה מתמטית (אחוזים) על השפעת גורמים חיצוניים על מהלך מחלתו. אבל בהשוואה עם סיבות אחרות למחלה אולי כ-20% – 15% (אבל רק לחולה הנ"ל)."

9. לאור תשובותיו הנ"ל של המומחה, סברנו כי קיימת חלוקה לא ברורה באשר לגורמים המשפיעים על הופעת המחלה פומפיגוס וולגריס ולכן הבאנו לתשומת לב המומחה את הכלל המנחה עת מדובר בגורמים שאינם נראים לעין דוגמת מתח נפשי, חום וכו', שלפיו, על מנת שפגיעה פיזיולוגית תוכר כפגיעה בעבודה דרוש שיוכח קשר סיבתי בינה ובין עבודתו של המבוטח, דהיינו שאירוע/ים הקשורים בעבודה גרמו או תרמו או החישו את בואה של המחלה וכי השפעת תנאי העבודה על המחלה אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. מכאן, החשיבות של ייחוס ההשפעה של כל אחד מהגורמים, תנאי העבודה, הגורם התחלואתי הטבעי או גורמים אחרים באחוזים.

משכך הפנינו בהחלטה מיום 7/4/02, שאלה נוספת למומחה כדלקמן: "האם בנסיבות המקרה הספציפי נשוא דיוננו, ועל סמך תיאור תנאי עבודת התובע וחשיפתו לחומרים שונים, כפי שפרטנו בהרחבה בהחלטתנו מיום 26/10/00, ניתן לקבוע כי השפעת תנאי העבודה על הופעת המחלה היתה פחותה, או לא היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות התחלואתיים?"

כמו כן, נתבקש המומחה להסביר למה יש לייחס את 20%-15%, אותם ציין בתשובתו מיום 24/12/01, האם לתנאי העבודה, או שמא לגורמים האחרים והתחלואתיים.

10. בתשובותיו מיום 8/7/02 השיב המומחה, ד"ר טיימן, כדלקמן:

1) סיבה מדויקת למחלה PEMPHIGUS VNLARIS לא ידועה. מחלה שייכת לקבוצה AUTOIMMUNE DISEASES. ז"א הגוף מייצר נוגדנים לתאים של עצמו.

ברפואה מחלה זו לא מקובלת כמחלה מקצועית. פרט מפרסום אחד. מנסיוני של שנים רבות בעבודה של רופא ראיתי שאוכל ותנאים מסביב לאדם מאוד משפיעים על התנהגות הגוף ולפי דעתי במקרה הנ"ל גם לחץ נפשי וגם תנאי עבודה קשים השפיעו על התפרצות המחלה.

לפי דעתי בגלל סיבות אלו רצוי להכיר כ-20% – 15% מהשפעת עבודה על מהלך המחלה.

אני לא חושב שזה יהיה תקדים להכיר מחלה זו כמקצועית רק התחשבות בחולה ספציפי הנ"ל."

תשובותיו הנ"ל של כב' המומחה הועברו לעיון הצדדים, ולהם הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

11. ב"כ התובע הגיש את סיכומיו ביום 10/11/02 ובהם טען כי לאור עמדת המומחה מטעם ביה"ד ולאור עובדותיו הייחודיות של מקרה זה, יש לקבוע כי השילוב בין השימוש בחומרים שפורטו בהחלטת העובדות, החשיפה לשמש והמצב של חרדה וחשש גרמו לפריצת ולהופעת המחלה ממנה סובל התובע, כמחלת מקצוע ו/או מקרוטראומה, וכי מדובר בפגיעה בעלת אופי בלתי הפיך.

משכך ביקש ב"כ התובע לקבל את התביעה ולקבוע כי השפעת העבודה היתה מלאה ומוחלטת, או במידה משמעותית, על פרוץ המחלה.

12. ב"כ הנתבע בסיכומיה ביום 14/1/03, טענה, כי הנתבע "הוכיח ההיפך" כנדרש בסעיף 83 לחוק וסתר את החזקה הקיימת על פיו.

לחילופין טענה ב"כ הנתבע כי המומחה בחר לפעול עפ"י אסכולה רפואית בלתי קיימת, ויהיה זה מרחיק לכת מצד ביה"ד לבסס החלטתו על כך.

ביה"ד התבקש לדחות את התביעה.

13. ביום 3/2/03 הגיש ב"כ התובע סיכומי תשובה מטעם מרשו, ובהם טען כי הוכח מעבר לכל ספק כי עובר לפריצת המחלה היה התובע חשוף לחומרים כימים מסוכנים כפי שפורטו בסע' 8 (ז) להחלטת העובדות, לשמש והיה נתון בלחץ, בחרדות ובמתח נפשי כבד ביותר עובר לפריצת המחלה, לכן יש להתעלם לחלוטין מטענת הנתבע כי אין להכיר בקשר הסיבתי בין גורמים מסוימים לבין מחלת התובע אך ורק מהסיבה שהדבר אמור להוות תקדים משפטי עם משמעות כלכלית נרחבת. עוד נטען כי גם אם יכיר בית הדין במחלתו של התובע, לא יהווה הדבר תקדים, שכן מדובר במקרה עובדתי ספציפי שלדעת המומחה הרפואי מטעם בית הדין יש להכיר בו. בנוסף ביקש ב"כ התובע לדחות את בקשת ב"כ הנתבע למינוי מומחה חדש בטענה, שמהלך זה מהווה מעין ניסיון למקצה שיפורים שאין לו כל הצדקה, ולאור תשובות המומחה ד"ר טיימן, האמינות, המבוססות והקובעות קשר סיבתי ישיר בין תנאי העבודה של התובע ובין פריצת המחלה אשר הוכרה כבר בעבר הן על ידי משרד הבטחון והן על ידי הנתבע עצמו.

14. נוכח תשובות המומחה בחוות דעתו, כי מדובר במחלה לא נפוצה במיוחד, שהסיבות למהלך הקליני של התפתחותה אינן ברורות במיוחד. ועל מנת שניתן יהיה לשקול את השיקולים הנכונים בהתבסס על מידע רפואי מקיף אודות המחלה והתפתחותה, החלטנו ביום 23/6/03 למנות את פרופ' רוני וולף כמומחה נוסף למחלות עור ומין, אליו העברנו את ההחלטה על העובדות והופנו אליו השאלות הרלבנטיות, והועבר לעיונו החומר הרפואי הרלבנטי שבתיק, למעט חוו"ד של ד"ר טיימן.

15. משהועברה חוות דעתו של פרופ' וולף מיום 10/7/03 לעיון הצדדים, מיהר ב"כ התובע והגיש בקשה למינוי מומחה אחר, בנימוק שהמומחה וכעולה מהצהרתו בחווה"ד משמש כרופא מוסמך ופוסק מטעם המל"ל. תגובת הנתבע לבקשה התקבלה ביום 21/9/03, ובה נטען כי מן הראוי היה שבקשה מסוג זה תוגש מיד עם מינויו של המומחה על ידי בית הדין, ולא לאחר קבלת חווה"ד, ועוד נטען כי פרופ' וולף הפסיק לפועל כנותן חוות דעת לביטוח לאומי.

16. אולם, לאור הסברו של ב"כ התובע, כי הוא למד על קשר בין פרופ' וולף לבין המל"ל מחוו"ד של המומחה עצמו, וכדי לשמור על מראית פני הצדק, החלטנו ביום 19/10/03 למנות מומחה אחר, במקום פרופ' וולף, את פרופ' פוירמן אליעזר, מנהל לשעבר של מחלקת עור ומין בבי"ח בילינסון בפתח-תקוה, כדי שהוא ישמש כמומחה רפואי נוסף בתיק, ואליו הועברה החלטה בדבר העובדות והוא התבקש שיחווה דעתו בשאלה הרפואית ובשאלת הקשר הסיבתי, נשוא תיק זה, ולהשיב על השאלות שפורטו בהחלטה.

17. בחוות דעתו של פרופ' פוירמן אליעזר מיום 6/11/03 נקבע כדלקמן:

א. לפי התיעוד הרפואי סובל התובע ממחלת pemphigus vulgaris. המחלה נחשבת כאוטואימונית, יתכן שעם רקע גנטי (ידוע שהיא מופיעה יותר ביהודים). למרות מחקרים רבים סיבתה עדיין איננה ידועה ותיאוריות שונות לא פתרו עד עכשיו את הבעיה.

ב. לא. הקשר בין הופעת המחלה ועבודות שונות, בין היתר אלה שביצע התובע, איננו ידוע ולפיכך לא ניתן לקבל שעבודתו של התובע גרמה לו להופעת המחלה.

במילים אחרות: אין לראות בה מחלת מקצוע.

ג. לא. לא הוכחה השפעת חומרים שונים ו/או חשיפה לשמש ו/או המצב של חרדה וחשש כסיבות המחלה שבנדון.

ד + ו. לאור הנ"ל השאלות אין רלוונטיות.

…"

18. בעקבות חוות דעתו של פרופ' פוירמן מיום 6/11/03, הגיש ב"כ התובע בקשה להעברת שאלות הבהרה למומחה, אשר הועברה לתגובת ב"כ הנתבע וזו הסכימה להעברת השאלות המבוקשות כדלקמן:

א. האם נכון כי שימשת בעבר או שמא הנך משמש עדיין, כיועץ רפואי ו/או רופא מוסמך עבור המוסד לביטוח לאומי ו/או פוסק בועדות רפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי?

ב. אם כן, באילו שנים שימשת בתפקידים אלו?

ג. רצ"ב להלן רשימה של 6 ספרים ומאמרים בהם מצויין במפורש הקשר האפשרי שבין חשיפה למתח נפשי, שמש וחומרים חיצונים כגון כימיקלים ו/או ממיסים אורגנים ו/או שאיפות גזים שונים, ובין פריצת המחלה.

האם המאמרים הנ"ל מוכרים לך, ועמדו בפניך בעת כתיבת תשובתך?

ד. האם נכון כי חשיפה לשמש, קרינה ULTRA VIOLET במשך זמן רב יכולה להוריד תינגודת של גוף ולגרום יתר חשיפה למחלות שונות וביניהן לקבוצה AUOIMMUNE?

ה. האם נכון שמצב נפשי קשה יכול להשפיע על הורדת תינגודת הגוף ולגרום ליתר חשיפה למחלות שונות וביניהן לקבוצה AUOIMMUNE?

ו. האם לאור האמור במאמרים הנ"ל ולאור האמור בשאלות 4 ו-5 לעיל לא ניתן לשלול כי לאור עובדותיו של מקרה זה כמפורט בהחלטת העובדות של כב' בית הדין של אדם הנחשף למתח נפשי מרוכז, ממיסים אורגנים כימיקלים וגזים ושמש קופחת שעות ארוכות, היתה השפעה של תנאי העבודה על פריצת מחלתו של החולה הספציפי הנ"ל.

ז. האם נכון כי לא ניתן לשלול את עמדתם המנומקת של פרופ' שרה ברנר דר' חיים טיימן ודר' סטפן שלוסברג אשר קבעו כי במקרה הספציפי הזה השפיעו תנאי העבודה על פריצת מחלתו של הנפגע.

ח. האם ידעת כי משרד הבטחון הכיר בנפגע שהיה חשוף בשרותו הבטחוני לתנאים דומים של הנפגע בקשר של החמרה בין התנאים לבין פריצת אותה המחלה?

ט. האם נכון כי לא ניתן לשלול כי תנאי עבודתו של החולה הספציפי הזה גרמו להחמרה כזו או אחרת במחלתו של הנפגע?"

19. בתשובותיו מיום 29/2/04 השיב המומחה פרופ' פוירמן, כדלקמן: –

"…

ליתר השאלות

בחוות דעתי מיום 6/11/03 בנדון עניתי על השאלות שהוצגו לפני במכתבו של בית הדין מיום 9/10/03 ואשר כולן התייחסו לסיבת המחלה ולבעיה אם במחלתו של התובע יש לראות מחלת מקצוע. תשובותיי לשאלות אלה היו שליליות. האטיולוגיה (הסיבה) של מחלת pemphigus vulgaris עדיין איננה ידועה וזאת גם תשובתי עכשיו. השאלות החדשות אותן קיבלתי כעת מנוסחות אחרת ועליהן אשיב למטה. כמו בכל המחלות אשר האטיולוגיה שלהן איננה ידועה, משתדלים בעבודות מחקר רבות, מוצלחות יותר או פחות למצוא תשובה לבעיה זו ובדרך-כלל הן מביאות להבנה טובה יותר של המחלה ומוסיפות להכרת ידיעותינו על המנגנונים הפטוגניים המשחקים תפקיד בהתפתחותה, אך עד עכשיו מבלי לפתור את השאלה העיקרית והיא מה סיבתה.

להלן תשובותיי לשאלות אשר במכתבכם מיום 21/1/04: –

שאלות ד,ה,ו – יתכן שלכל הגורמים שנזכרו בשאלות אלה (חשיפה לקרני שמש, מצב נפשי, מגע עם כימיקלים וגזים) ישנה השפעה שלילית על מהלך המחלה, אולם אף אחד מהם לא נמצא כסיבת המחלה.

ז. בהתאם לזה, אי אפשר לדעתי לטעון שתנאי עבודתו של התובע גרמו לפריצת מחלתו. זה בנוגע לעמדתם של פרופ' שרה ברנר ואחרים. אגב, ד"ר סטפן שלוסברג אף כותב במכתבו כאבחנה:of occupational factors pemphigus vulgaris due to iong exposure

זה כבר בהחלט באופן ברור farfetched ולא מוצדק.

ח. אינני מכיר מקרה זה.

ט. כמובן אי אפשר לשלול, כי תנאי עבודתו של התובע יכלו לגרום להחמרה כזו או אחרת במחלתו, אם כי קשה מאוד גם להוכיח זאת.

pemphigus vulgaris היא מחלה קשה מאוד ומהלכה יכול להיות קשה כנראה גם מבלי שלגורמים שונים יהיה בזה תפקיד מיוחד, מה עוד שלאור העובדה שכמעט אין בן-אדם שעבודתו לא קשורה לפחות בתקופות מסויימות בצורה זו או אחרת עם גורמים כאלה."

20. התשובות הנ"ל הועברו לעיון הצדדים, והוקצבו להם מועדים להגשת סיכומים משלימים בכתב.

21. בסיכומים המשלימים מטעם התובע שהוגשו מיום 20/4/04, נטען בין היתר, כי: –

א. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לסוג ולאופי עבודתו של התובע עובר לפריצת המחלה, לחשיפתו לחומרים מסוכנים, חשיפה ממושכת לשמש, והיותו של התובע נתון בלחץ מתח נפשי וחרדות כבדים טרם התפרצות מחלתו, פמפיגוס וולגריס.

ב. המומחה מטעם התובע, פרופ' ברנר קבעה באופן ברור וחד משמעי, קיומו של קשר ישיר בין חשיפת התובע לחומרים, לשמש ולמתח נפשי, ובין פריצת המחלה, מנגד, המומחה מטעם הנתבע, ד"ר שפריר, לא יכל לשלול בחוו"ד כי מדובר במחלת מקצוע, אם כי, טען שלדעתו על המשיב להחליט על כך ברמה העקרונית.

ג. גם דעתו של הרופא התעסוקתי שנתן את התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה הייתה בעד קיומו של קשר סיבתי הנטען ע"י התובע, כך גם במקרה אחר שנידון בפני קצין התגמולים ביחס לאותה מחלה נקבע, קיומו של קשר סיבתי בין המתח הנפשי לבין המחלה מסוג פמפיגוס וולגריס.

ד. המומחה הרפואי מטעם ביה"ד, ד"ר טיימן קבע שיש לאפשר לתובע במקרה הספציפי שלו ליהנות מהספק, ואילו חוו"ד ד"ר פוירמן אינה אובייקטיבית ומתעלמת מהעובדות שנקבעו ע"י ביה"ד לפיהם התובע נחשף במשך שנים לחומרים כימיים ולמצב נפשי קשה עובר לפריצת המחלה אצלו.

ה. כאשר קיימות שתי חוו"ד סותרות או שונות, יש להעדיף את זו התומכת בגירסת התובע, המומחה ד"ר טיימן קבע כי במקרה הספציפי של התובע יש להכיר במחלה זו שנגרמה עקב תנאי עבודתו של התובע.

ו. בהסתמך על חוו"ד של המומחה מטעם התובע פרופ' ברנר, המומחה מטעם הנתבע, ד"ר שלוסברג וקביעת המומחה השני (פוירמן) בעניין החמרת המחלה, יש לקבוע כי מחלת פמפיגוס וולגריס הינה מחלת מקצוע, במובן פריט 25 לחלק א' של התוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954.

לחילופין יש לקבוע כי מדובר בפגיעה על דרך המיקרוטראומה, כאשר בחוו"ד של ד"ר טיימן נקבע במפורש כי יתכן וקיימת בתקנות פגיעה מסוג של מיקרוטראומה.

ז. יש להתעלם מטענות הנתבע שאין להכיר בפגיעה מהסיבה שהדבר יהווה תקדים משפטי עם משמעות נרחבת, בין היתר בהתחשב במספר המועט ביותר של חולים במחלה הזו.

ח. לחילופין יש לקבוע קשר של החמרה בשיעור גבוה, בין תנאי העבודה של התובע לבין המחלה.

22. בסיכומיה המשלימים של ב"כ הנתבע מיום 4/7/04, נטען, בין היתר, כי בהסתמך על חוו"ד של המומחים שמונו מטעם ביה"ד, לרבות זו של פרופ' וולף שמינויו מטעם ביה"ד נפסלו, לאחר קבלת חוו"ד יש לדחות את התביעה, משלא הוכח קשר סיבתי בין החומרים להם נחשף התובע ובין המצב הרפואי, בין מצבו הנפשי ובין מצבו הרפואי, ואין כל מקום לקבל את טענות ב"כ התובע בסיכומיו בדבר השפעת העבודה על המחלה.

דיון והכרעה:

23. בהתאם לסעיף 79 לחוק פגיעה בעבודה היא: "תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע".

בנסיבות מקרינו לא נטען ולא הוכח קיומו של אירוע פתאומי, חד פעמי שגרם למחלה או החמיר אותה, אלא נטען כי מחלת הפמפיגוס וולגריס, ממנה סובל התובע, הינה מחלת מקצוע ו/או לחילופין כפגיעה שנגרמה על דרך המיקרוטראומה.

24. "מחלת מקצוע" הוגדרה בחוק כמחלה המופיעה בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד- 1954 (להלן: "התקנות"). בקביעת "מחלות מקצוע", בחר המחוקק בשיטה של מחלה וסוג העבודה תוך קביעת רשימה מדויקת. כלומר, בתקנות מצויה רשימה סגורה ומחלה ששמה אינו נקוב ברשימה או שאינה עונה על התנאים שנקבעו בה, אינה מחלת מקצוע.

התובע טוען, כטענה ראשונה, כי מחלתו הינה בגדר "מחלת מקצוע", בהתאם לפריט 25 לתוספת השנייה לתקנות אשר מתייחס ל- "מחלות עור הנגרמות על ידי אבק, נוזלים, מוצקים או גזים" כאשר העבודה היא, "עבודה בחומרים העשויים לגרום למחלות עור". (להלן: " פריט 25").

על פניו עולה כי פריט זה אינו מתייחס למחלות שנגרמות , אם בכלל, כתוצאה ממתח נפשי או כתוצאה מחשיפה לשמש.

אי לכך, בחינת טענה זו מחייבת התייחסות נפרדת לתנאי העבודה הנטענים ע"י התובע, בדבר חשיפה לאבק, חומרי בניין, דבקים, מלט וגזים של מכוניות, שלכאורה יכולים להיבחן במסגרת פריט 25 הנ"ל, לבין טענות של חשיפה לשמש ומתח נפשי, שהם גורמים שאינם נזכרים כלל בפריט 25, ולכן אין אפשרות לבחון את השפעתם על מחלת התובע במסגרתו, אלא בנפרד.

25. מכאן השאלה הראשונה שיש להתייחס אליה הינה, האם מחלת הפמפיגוס וולגריס, ממנה סובל התובע, נגרמה בעקבות חשיפתו לאבק, דבקים וחומרים כימיים, מלט וגזים שפורטו בסעיף 2(ז) לעיל.

26. בהקשר לשאלה ספציפית זו, הופנתה על ידינו שאלה מפורשת לכל המומחים שמונו מטעם ביה"ד, והתייחסותם הייתה כדלקמן:

ד"ר טיימן השיב ברמה העקרונית על פי הספרות הרפואית מחלת הפמפיגוס וולגריס מקובלת בתהליך תחלואתי רגיל אשר הגורם לו אינו ברור.

חרף זאת ביקש ד"ר טיימן בנסיבות הספציפיות של התובע ובשל הספק והעדר גורם או מחולל ברור למחלה לאפשר לתובע ליהנות מהספק.

מהן אותן נסיבות ספציפיות מיוחדות לתובע סתם כב' המומחה ולא פרט.

כך גם שאלות ההבהרה שהופנו למומחה ע"י ב"כ הנתבע, לא זכו לתשובות ברורות, ורק בתשובות לשאלות שהופנו אליו ע"י בית הדין בהחלטה מיום 7/4/02, השיב ד"ר טימין כי לא ידועה סיבה מיוחדת למחלה וכי פרט לפרסום אחד של ב"ח Athen`s, אין אף מקום בספרות רפואית בו המחלה מוזכרת כמחלת מקצוע.

המומחה הנוסף מטעם ביה"ד ד"ר פוירמן, השיב במפורש כי מדובר במחלה האוטואימונית שסיבתה אינה ידוע, וכי גם הקשר בין הופעת המחלה ועבודות שונות, גם אלו שבצע התובע אינו ידוע, ולכן לא ניתן לקבוע כי עבודתו של התובע גרמה לו להופעת המחלה, במילים אחרות, כלשונו, אין לראות בה מחלת מקצוע.

ד"ר פוירמן הוסיף כי לדעתו אי אפשר לטעון שתנאי עבודתו של התובע גרמו להתפרצות מחלתו זאת בניגוד לדעת המומחים מטעם התובע , פרופ' שרה ברנר ושל ד"ר שלוסברג.

המומחה מטעם הנתבע ד"ר אריה שפריר, כתב שהוא בדק את הספרות המקצועית הרלבנטית, ומצא כי אין התייחסות לאטיולוגיה (הסיבה) הספציפית למחלה (ראה מוצג נ/1).

בחוו"ד ד"ר יוסף שריר שהוגשה מטעם התובע ונתקבלה כמוצג ת/5, נקבע כי לא ברור מהו הגורם אשר מביא לתחילת התהליך האוטואמוני כמחלת פמפיגוס וולגריס.

לעומת עמדת המומחים הנ"ל, קבעה המומחית מטעם התובע, פרופ' שרה ברנר בחוו"ד מיום 8/8/97 כי, בנוסף לרקע הגנטי, הגורמים שיכולים להביא להתפרצות המחלה הם רבים ובין היתר, היא מציינת כי אצל התובע היה מגע עם חומרים כימיים שונים ובעיקר כרומטים המצויים במלט, לרבות שאיפת גזים שונים עמם בא במגע בעת עבודתו כפועל וכקבלן בנין ויוצרים Contact pemphigus, בקובעה זאת מפנה פרופ' ברנר למאמר שלה עצמה בתור אסמכתא.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל, היא כי לדעת כל המומחים (למעט פרופ' ברנר) אין תימוכין בספרות המקצועית הרפואית לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע תוך חשיפה ומגע לחומרים כפועל בנין וכקבלן בניין ובין גרימת ו/או התפרצות המחלה.

באשר לטענת התובע כי יש לקבל את דעתם של המומחים מטעם התובע, פרופ' ברנר וד"ר שלוסברג, יש לציין כי ד"ר שלוסברג ציין בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה

(מוצג נ/3), באופן כללי כי הרקע למחלה הוא "חשיפה לשמש, מתח נפשי וטריגרים שונים(ממיסים אורגניים, אדי כלור,שמן שרוף), ע"פ הספרות הרפואית קיים קשר ישיר בין הופעת המחלה לגורמים אליהם נחשף", אך לא טרח לציין מהי הספרות רפואית עליה הוא מסתמך.

בהקשר זה, עדיפה בעיננו חוות דעתם של המומחים מטעם בית הדין ולמעשה גם של המומחה בתיק משרד הביטחון עליו ביקש התובע להסתמך, (מוצג ת/5), לפיהם הספרות המקצועית אינה מכירה במחלת הפמפיגוס וולגריס, כמחלת מקצוע.

באשר לחוו"ד של המומחית מטעם התובע, פרופ' ברנר, די אם נדגיש כי היא מסתמכת בקביעתה לעניין השפעת החומרים והגזים כמו גם השמש והמתח הנפשי על התפרצות המחלה על מאמר שלה עצמה, שעם כל הכבוד וההערכה לפעילותה של המומחית בתחום מחלה זו אין לראות בעמדתה אסכולה רפואית, במובן שנקבע בבג"צ 6260/00, יונתן מושיץ נ. בית הדין הארצי, עבודה נ"ח 872, לפיו:

"מצד אחד ברור, כי אין צורך דעה תזכה להסכמת הכל ללא מחלוקת כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות המקצועית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה צריך שהיא תהיה מקובלת. כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל, דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות ואפילן הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים".

בנסיבות מקרינו, דעתם של מומחי בית הדין ושל המומחים הנוספים, היא כי הספרות הרפואית המקצועית אינה מכירה במחלת הפמפיגוס וולגריס, כמחלת מקצוע הנגרמת ו/או מתפרצת ו/או מחמירה, בעקבות חשיפה לחומרים בעבודתו של התובע בתחום בניין. בנסיבות אלו ברור כי בוודאי לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית, התומכת בטענות התובע כי תנאי עבודתו כמפורט בסעיף 2(ב) לעיל, גרמו ו/או הביאו להתפרצות מחלתו, כך לא הוכח כי דעתה של פרופ' ברנר היא בגדר אסכולה רפואית, משכך לא ניתן להתייחס אליה כאל אסכולה מטיבה עם התובע.

27. קביעתו של המומחה מטעם בית הדין, ד"ר פוירמן בתשובותיו לשאלות ההבהרה לפיה; "אי אפשר לשלול כי תנאי עבודתו של התובע יכולה לגרום להחמרה כזו או אחרת במחלתו, אם כי קשה מאוד להוכיח זאת", וכן קביעתו של ד"ר טיימן לפיה; "בלתי אפשרי לשלול את כל טענות של התובע במקרה הספציפי שלו " –אינן יכולות להועיל בהקשר של מחלת מקצוע בהתאם לפריט 25 , ובהקשר זה די אם נזכיר את ההלכה הפסוקה שקבעה במפורש כי, קביעת מומחה לפיה "לא ניתן לשלול", או "עלול", או "ייתכן" שקיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה ובין גרימת המחלה ו/או החמרתה, אין בה כדי להוכיח קשר סיבתי.

(בהקשר זה ראה: דב"ע לב/104-0 משולם – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג' 443, 449; דב"ע נד/213-0 שילוב – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 29.11.1994;

דב"ע נג/57-0 וייס – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן 3.8.1993;

דב"ע נו/310-0 דיין – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן 4.6.1998;

דב"ע נו/197-0 המוסד לביטוח לאומי – קוהן, לא פורסם, ניתן 6.2.1997.).

מהמקובץ לעיל עולה כי מחלת הפמפיגוס וולגריס אינה מהווה "מחלת מקצוע", בהתאם לפריט 25.

28. לסיכום שלב זה, משקבענו כי המחלה ממנה סובל התובע אינה בגדר מחלת מקצוע בהתאם לפריט 25 בתוספת השנייה לתקנות, יש לבחון את תחולת תורת המיקרוטראומה.

לטענת התובע תנאי עבודתו תוך חשיפה לחומרים ששימשו אותו בעבודות הבניין, חשיפה לשמש והיותו שרוי במתח נפשי כבד במשך תקופה לא קצרה, בשנים 1985-1988, עובר להתפרצות המחלה אצלו וזאת על רקע קשיים כלכליים והפסדים כבדים אליהם נקלעה החברה, בה היה שותף התובע, בעקבות המיתון הקשה שפקד את ענף הבנייה, גרמו להתפרצות המחלה אצלו.

29. תורת המיקרוטראומה

א. בבג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נגד ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד נג (2), 529, נעשתה סקירה וסיכום של ההלכות שיצאו מלפני בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית המיקרוטראומה, כדלקמן:

"הכלל העולה מהפסיקה הוא שתורת הפגיעות הזעירות המצטברות הוא שאין באותה הלכה לסלק את המחסום כך שכל מחלה תוכל להגיע למצב של "פגיעה בעבודה" אלא רק להרימו כך של"פגיעה בעבודה" יוכל להגיע אירוע תאונתי שיש בו פגיעה זעירה ביותר שכשלעצמה אין בה פגיעה ממש, אך במצטבר באה הפגיעה. (דב"ע לה16-0/ המוסד לביטוח לאומי נ' יעקב לוי, פד"ע ז 345 (להלן: פסק דין לוי). ראו גם: דב"ע מו0-64/ מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); ודב"ע מח0-77/ מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538)

…בהלכות שיצאו מלפני בית הדין לעבודה נמתח קו מפריד בין מיקרוטראומה, שבאה בגדרה של "תאונה" לבין "תהליך תחלואתי", שאינו מזכה בתגמולים אלא במסגרת "מחלה" ככל שהיא מופיעה ברשימת "מחלות המקצוע". תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועים בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם. לעומת זאת, פגיעות זעירות ניתנות לאיתור ולהבחנה אף שאין צורך לציין את המקום והזמן של כל פגיעה ופגיעה זעירה בנפרד ואין הכרח שהפגיעות הזעירות תהיינה זהות או שתתרחשנה בתדירות קבועה וסדירה. לא נדרשת הוכחה שכל תאונה זעירה בפני עצמה, גרמה לנזק קטן (דב"ע תש"ן/ 232-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רבוס, פד"ע כג 31; קובובי, 70).

ב. באשר לתנאים שהוצבו לצורך הוכחת המיקרוטראומה נקבע באותו עניין:

" 14. בית הדין לעבודה בפסיקתו הציב מספר תנאים לצורך הוכחתה של מיקרוטראומה על מנת שזו תבוא בגדרה של "תאונת עבודה": ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר במספר פגיעות שכל אחת מהן היא "תאונה" במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים – באופן רעיוני עקרוני – לזיהוי ולבידוד. שנית, יש להוכיח – באמצעות חוות דעת רפואית – שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובדו. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה (פסק דין לוי).

30. מכאן יש לבחון את התקיימותם של התנאים הדרושים להוכחת המיקרוטראומה בעניינו של התובע ואת זאת נעשה להלן:
א. מיקרוטראומה ומתח נפשי

כאמור טוען התובע כי על רקע קשיים כלכליים והפסדים כבדים אליהם נקלעה החברה, בה היה הוא היה שותף, בעקבות המיתון הקשה שפקד את ענף הבנייה, הוא היה שרוי במתח נפשי כבד במשך תקופה לא קצרה, בשנים 1985-1988, עובר להתפרצות המחלה אצלו. ולטענתו מצב זה גרם ו/או החמיר את מצבו והביא להתפרצות מחלת הפמפיגוס ווגלריס אצלו.

אולם ההלכה המחייבת בסוגיית יישום תורת המיקרוטראומה בעניין המתח הנפשי המתמשך, על רקע קשיים עיסקיים וכלכליים, נקבעה אף היא בבג"צ 4690/97, הנ"ל, ע"י כב' השופטת שטרסברג- כהן, כדלקמן:

" [544] יישומם של תנאים אלה בעניין מתח נפשי מתמשך, הוביל את בית הדין לעבודה לפסוק באופן עקבי – עד לפסק הדין נשוא עתירה זו – כי "מתח נפשי ממושך או מתמיד (Stress), אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות", לפי תורת המיקרוטראומה (דב"ע מז89-0/ אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 413 (להלן: פסק דין אוחנה). להתבטאות דומה ראו גם דב"ע נו/ 0-260 משה מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך ל(5), 77: "אכן ההלכה היא, כי מתח מתמשך אינו מהווה פגיעה מסוג מיקרוטראומה. המיקרוטראומה הפסיכיאטרית לא הוכרה בפסיקה" וכן דב"ע מט/ 0-97 המוסד לביטוח לאומי נ' מלאך, פד"ע כא 102). משכך, נתבקשה הגישה, לפיה לצורך הכרה בנזק נפשי שנגרם ב"תאונת עבודה", נדרשת הוכחת "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד". (דב"ע נא/ 0-191 המוסד לביטוח לאומי נ' נחתום, פד"ע כד 89 (להלן: פסק דין נחתום. עתירה לבג"צ שהוגשה על החלטה זו, נדחתה).

לאחר שבית המשפט העליון בחן את יישום התנאים הדרושים ואת הלכות בית הדין הארצי בסוגית המתח הנפשי הגיע למסקנה:

" לאור הניתוח המשפטי של סוגית המיקרוטראומה (סעיף 14 לעיל), אינני סבורה כי האירועים שהובילו לדיכאון,הינם בגדר רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, אשר כל אחד מהם הוא תאונה זעירה, כנדרש על פי תורת המיקרוטראומה. על כן נותר לבחון קיומו של "אירוע חריג".

נראה לי, כי אין לראות בהתראות מס הכנסה בחובות כבדים ובכישלון עסקי בעקבות זאת – להם חשופים במציאות שלנו בעלי עסקים עצמאיים רבים – משום "אירוע חריג" הבא בגדרה של "תאונת עבודה" לפי החוק, ואין גם לראות באלה מערכת של "אירועים חריגים". מרבית האוכלוסיה היא אוכלוסיה עובדת. טרדות, תסכולים, אכזבות, קשיים כלכליים, מתחים, לחצים, עליות ומורדות הם מטבע הדברים מנת חלקו של חלק גדול מן העובדים במהלך עבודתם. מצבים אלה עלולים לגרום למחלות ממחלות שונות. חוק הביטוח הלאומי מכיר בתנאים מסויימים בנכות כללית כנכות הבאה בגדר החוק ללא דרישת קיומו של רכיב ה"תאונה" (פרק ט' לחוק). האם החוק מיועד לכסות גם את תוצאותיהם של כל אלה על ידי הכרה בהם כ"תאונת עבודה"? האם לכך הוא מכוון? נראה כי לאור הגדרתה של "תאונת עבודה" כ"תאונה", אין הדבר כך ואם מוכן המחוקק לפרוש כנפיו על כל אלה והקופה הציבורית מאפשרת זאת, עליו המלאכה לעשותה. אין זו מדיניות ראויה להרחיב עלידי פסיקה את פריסתו של החוק. זוהי הרחבה רחבה מכדי שתתאים ל"חקיקה שיפוטית".

כך בבג"צ 5323/04 גבריאל למברגר נגד ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד נג (2), עבודה עליון כרך סז, 705 אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה, וקבע :

" לענין "מיקרוטראומה" (רצף "תאונות" הגורמות לנזק במצטבר, שיכול להקים "תאונת עבודה" על אף שאין בכל "תאונה" בודדת בכדי לגרום לנזק) – בא כוח העותר בעצמו מצטט את בית משפט זה באיזכור ההלכה העקבית של בית הדין הארצי, לפיה "מתח נפשי ממושך או מתמיד (Stress), אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות", ונדרשת הוכחה של "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג (2) 529, 544).

יישום ההלכה הנ"ל על נסיבות מקרינו מחייבת דחיית טענות התובע בעניין השפעת המתח והלחץ הנפשיים על רקע קשיים כלכליים,שלא הוכרו בתור "אירוע חריג", שגרם להתפרצות מחלת הפמפיגוס ווגלריס אצלו, ובהעדר הוכחת אירוע חריג, תידחה התביעה אף מבלי להיזקק לחוות הדעת של מומחה רפואי. (ראה (בג"צ 1199/92, בג"צ 4118/92 לוסקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז (5) 734, 760)

ב. מיקרוטראומה וחשיפה לשמש, לאבק , חומרי בנין ודבקים

על מנת ליישם את תורת המיקרוטראומה על המומחה היועץ הרפואי לחוות את דעתו כי קיים קשר בין הופעת המחלה לבין עבודתו של התובע.

לצורך בחינת עילת המיקרוטראומה, בנסיבות מיקרנו הפננו בהקשר זה שאלות מפורשות למומחים שמונו על ידינו.

ד"ר טיימן לא השיב על השאלה בצורה מפורשת אך קבע כי ידוע שחשיפה לשמש וחום זמן רב, יכולים להוריד תנגודת של הגוף, ולגרום למחלות שונות וביניהם לקבוצת AUTOIMMUNE. עוד קבע כי מאחר והסיבות המדוייקות למחלת הפמפיגוס ווגלריס לא ידועות, אפשר לפרש את כל התלונות של התובע לכל הכיוונים, ו-"אפשר להניח שחום בחוץ, קרינה ממושכת יכול להשפיע על הורדת תנגודת החום של החולה".

בהמשך הוא מוסיף, "בלתי אפשרי לשלול" את כל טענות החולה במקרה הספציפי.

בתשובותיו לשאלות ההבהרה בדבר אופן השפעת העבודה ותנאיה על התפרצות המחלה של התובע הוא השיב, כי "השפעת העבודה במקרים הספציפיים הנ"ל הייתה בצורה דומה, כמו להרבה גורמים אחרים שהשפיעו על מהלך מחלתו".

בתשובותיו לשאלות ביה"ד הוא הוסיף כי מניסיון של שנים רבות בעבודתו כרופא הוא ראה שאוכל ותנאים מסביב לאדם מאוד משפיעים על התנהגות הגוף, ולפי דעתו גם במקרה זה תנאי העבודה קשים (וגם לחץ נפשי) השפיעו על התפרצות המחלה, וכי הוא "לא חושב" כי זה יהיה תקדים להכיר מחלה זו כמקצועית, רק התחשבות בחולה הספציפי הנ"ל.

לעומתו, קבע המומחה הנוסף מטעם ביה"ד, פרופ' פוירמן, בצורה קטגורית כי הקשר בין הופעת המחלה ועבודות שונות, גם אלו שבצע התובע איננו ידוע, והוסיף, כי לא הוכחה השפעת חומרים שונים ו/או חשיפה לשמש, ו/או המצב של חרדה כסיבות המחלה, ובתשובותיו לשאלות ההבהרה הוא השיב, כי יתכן שלכל הגורמים (חשיפה לקרני שמש, מצב נפשי, מגע עם כימיקלים וגזים), "ישנם השפעה שלילית" על מהלך המחלה, אולם אף אחד מהם לא מצא כי סיבת המחלה, וכי אי אפשר לדעתו לטעון שתנאי עבודתו של התובע גרמו לפריצת מחלתו.

ד"ר פוירמן הוסיף, "שאי אפשר לשלול" כי תנאי עבודתו של התובע יכלו לגרום להחמרה כזו או אחרת במחלתו, אם כי קשה מאוד גם להוכיח זאת.

לטענת ב"כ התובע יש לאפשר לתובע ליהנות מהספק ולהפעיל בעניינו את הכלל של "שקילת עוול מול עוול" במובן זה שיש לקבל את חוות הדעת המטיבה עם התובע.

אולם, כדי שניתן יהיה להפעיל כלל זה ברור שצריך שיעמדו בפנינו שתי חוו"ד שקולות. בענייננו, שני המומחים קובעים בצורה קטגורית שהסיבה למחלת הפמפיגוס ווגלריס אינן ידועות.

מסיבה זו מבקש המומחה ד"ר טיימן לזקוף עובדה זו לטובת התובע, ולהכיר במחלתו כפגיעה בעבודה, בעוד שפרופ' פוירמן קובע, כי דווקא סיבה זו, והעדר הוכחה כלשהי בדבר השפעתם של חשיפה לשמש, מתח נפשי ומגע עם כימיקלים וגזים על התפרצות המחלה, היא הנותנת להעדר קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע ובין התפרצות המחלה.

קביעות אלו שונות בתכלית מקביעות שקבע ביה"ד הארצי בעניין דב"ע נה/185-0 המוסד לביטוח לאומי נ' אברהם חליפה פד"ע ל"ג 25, שם אותו פרופ' פוירמן חיווה את דעתו כי "קרוב לוודאי" שהפגיעות החוזרות ונשנות שנגרמו מחשיפה לשמש היו בעלות אופי בלתי הפיך, וציין במפורש כי הספרות המקצועית מכירה בקרינת השמש כגורם למחלת העור, נשוא התיק הנ"ל (דלקת עור משמש), בעוד שבעניינו אותו פרופ' פוירמן קבע באופן מפורש וברור כי אין כל הוכחה כי חשיפה לשמש, מתח נפשי ומגע עם חומרים כימיקלים יכולים לגרום להתפרצות המחלה.

זאת ועוד, קביעתו כי אינו יכול לשלול השפעה של גורמים אלו על החמרת המחלה וקביעתו של ד"ר טיימן, שתיתכן השפעה כזאת, אינן יכולות להקים את הקשר הסיבתי הדרוש, בעילת המיקרוטראומה בהתאם להלכה הפסוקה שסקרנו לעיל.

לסיכום, אין בידינו להעדיף את חוו"ד הכללית של ד"ר טיימן שרחוקה מלהיות וודאית, ולו במידת מה, בקביעת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין התפרצות המחלה אצלו.

קביעותיו של ד"ר טיימן, שרק במקרה הספציפי של התובע יש להכיר במחלת הפמפיגוס ווגלריס כפגיעה בעבודה, וכי הוא לא חושב שזה יהיה תקדים להכיר במחלה בהתחשבות הספציפית הזאת, אינן ממין העניין, שכן השאלה הקובעת היא האם התקיימו התנאים המתחייבים בעילת המיקרוטראומה, ועל אילו ניתנה תשובה נחרצת מצד המומחה הנוסף פרופ' פוירמן.

31. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, וגם מהנימוקים שהבאנו בסעיפים 23 – 24 לעיל, לא מצאנו מקום לחרוג מהכלל, שביה"ד מעדיף את חווה"ד של המומחה מטעמו על פני חווה"ד של מי מהצדדים, אין מנוס מדחיית התביעה.

32. סוף דבר

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום ו' באב, תשס"ה (11 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

מהא סמיר-עמאר

שופטת

דניאל כהן

נציג עובדים

יוליאן פסקל

נציג מעבידים

003611/98בל 710 ר. סבג.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה