פסק דין – פ.צ.

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה – חיפה

בל 003611/98

בפני:

כב' השופטת מהא סמיר-עמאר

15/08/2005

נציג עובדים: מר דניאל כהן

נציג מעבידים: מר יוליאן פסקל

פלד צבי

התובע

– נ ג ד –

המוסד לביטוח לאומי

הנתבע

פסק דין

1. בתביעה זו עותר התובע להכיר במחלת PEMPHIGUS VNLARIS, ממנה הוא סובל, כ"מחלת מקצוע", כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") ולחילופין בעילת המיקרוטראומה.

2. בהחלטת ביניים מיום 26/10/00 (להלן: "ההחלטה") קבענו את העובדות המוסכמות על ב"כ הצדדים כדלקמן:

א. התובע הינו יליד 28.12.33 ומגיל 17 עד גיל 56, עבד בעבודות בניןכתפסן, פועל בנין ומנהל עבודה בשטח.נ

ב. התובע התחיל לעבוד בבנין ב- 1951, תחילה עבד בהתקנת גגות רעפים בכפר ויתקין ואחר כך ביציקות מבטון בכפר יחזקאל וזאת עד 1953.

ג. מכפר יחזקאל עבר התובע לחיפה ושם התחיל לעבוד בחברה אשר התמחתה בבניית מבני סילו ולאחר שרות של 2.5 שנים כלוחם קרבי בגולני, החל לעבוד ב- 1957 בחברת בונה בעבודות טפסנות ויציקות בטון בבנינים וזאת עד שנת 1966. ולאחר מלחמת ששת הימים עבד בסולל בונה במחלקת ציוד בנין וזאת עד 1968.

ד. לאחר מכן התחיל התובע לעבוד עם המנוח יואל שטראוס ז"ל בתחילה כשכיר ואחר כך ב- 1969 הקים עם שטראוס המנוח חברה בשם י.שטראוס צ.פלד בע"מ וב- 1975 הקים עם שטראוס המנוח חברה לבניה בשם שטראוס פלד חברת בניה 1975 ובחברה זו עבד כמנהל עבודה בשטח עד 1987 שאז אושפז לאחר שחלה במחלת "פמפיגוס וולגריס".

ה. לאחר אישפוז של חודשיים וחצי ולאחר תקופת החלמה של חצי שנה, חזר התובע לעבודה חלקית, אולם במאי 1989 המחלה פרצה שוב, התובע אושפז בבית חולים ומצבו הרפואי החמיר מאוד.ב

ו. במשך כל שנות עבודתו, הן כשכיר והן כשותף בחברה, עבד התובע בעבודות שטח תחת כיפת השמים כאשר השותף שטראוס ז"ל היה אחראי על ניהול העבודה המשרדית והתובע היה איש השטח על הבנינים לרבות חיצוב יסודות, יציקת בטונים וכל השלבים של הקמת הבנין עד גמר כולל יציקות גרנוליט וטיח וזאת מ- 06:00 בבוקר ועד לגמר העבודה של הפועלים בכל היום.ולחברה לא היו קבלני משנה בתחום הבנייה רק בתחוך האינסטלציה והחשמל.נראה תצהירים של האדריכל גלפמן אמנון והמהנדס נתן שוק.

ז. במסגרת השנים הארוכות של עבודת השטח היה התובע חשוף לשמש הקופחת מידי יום ובא במגע יומיומי עם חומרים מזיקים ו/או רעילים לרבות:

גבס דבק לאיטונג

חומצות מלח

שמן שרוף

שאיפה של גזים רעילים מאגזוזים

של מכונות הבטון

מגע עם חומרים מקשיחים

מגע עם חומרים ממיסים כגון קוורץ

מלט

סיד

תוספת למלט

אבק וחומרים המוספים

לטיח כגון: אדירול פורטה.

ח. בנוסף, בסמוך לפני פריצת המחלה בשנים 1988 ו- 1985, עקב מיתון קשה בענף הבנייה, נקלעה החברה לשפל ומצב כלכלי קשה ביותר עקב אי מכירת דירות וכניסה להפסדים וחובות ועקב כך היה התובע בלחץ נפשי כבד ביותר ובמשך תקופה לא קצרה שלפני המחלה היה שרוי בחרדה וחשש כבדים עקב המצב בחברה.

נראה תצהירו של רואה החשבון של החברה יהודה בראל.

ט. מאז שפרצה המחלה שנית ב- 1989 אין התובע מסוגל לכל עבודה ועדות של ביטוח לאומי קבעו לו 100% (נכות כללית) והוא הוצא לפנסיה מטעם קרן ביטוח של ארגו הקבלנים בחיפה.

י. א. התובע והנתבע מסכימים כי בפני המומחה מטעם בית הדין תעמודנה חוות הדעת של פרופ' ברנר ושל ד"ר שפריר וכן כל המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים.נ

ב. הצדדים יוסיפו לעובדות מוסכמות אלו סיכומים קצרים תוך 15יום מהגשת עובדות מוסכמות אלו".

3. בהמשך לאחר שנתנו את דעתנו ביחס לטענות הנוספות שהעלות הצדדים בסיכומים שהוגשו לאחר הגשת רשימת העבודות המוסכמות הנ"ל, קבענו בסע' 12 להחלטה כדלקמן:

"על סמך האמור לעיל, ובהסכמת הצדדים, אנו מעבירים למומחה, לצורך התייחסות לשאלה, האם מחלת "פמפיגוס וולגריס" הינה בגדר "מחלת מקצוע" עפ"י פריט 25 לתקנות הנ"ל ולחילופין, האם מחלה זו נגרמה ו/או הוחמרה, בשל עיסוק התובע לאורך שנים, בעבודות בניין, במסגרתן הוא השתמש בחומרים אשר פורטו בסעיף 8(ז) להחלטה לעיל, בנוסף, לחשיפתו לשמש מידי יום ביומו ולהיותו שרוי, במשך השנים 85-88 מלחץ נפשי, חרדה וחשש כבדים בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה שלו ובשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו הנ"ל, אם ביחד ואם לחוד, ובין מחלת העור ממנה סובל התובע, על דרך המיקרוטראומה".

4. על סמך הנ"ל, מינינו את ד"ר ח. טיימן, לשמש כמומחה-יועץ רפואי מטעם ביה"ד, ע"מ לחוות את דעתו בשאלה הרפואית ובשאלת הקשר הסיבתי, בין תנאי עבודתו ובין המחלה ממנה הוא סובל.נ

5. למומחה הופנו השאלות כדלקמן:

א. מהי המחלה שממנה סובל התובע על פי התיעוד הרפואי?

ב. האם ניתן לקבוע שעבודתו של התובע, כמתואר בעובדות החלטה זו, גרמו לתובע מחלת מקצוע במובן פריט 25 לתקנות, אשר קובע:

שם המחלה העבודה ותהליכי הייצור

מחלות עור הנגרמות ע"י אבק,עבודה בחומרים העשויים לגרום למחלות עור.

נוזלים, מוצקים או גזים. ב

ג. אם לא, האם ניתן לקבוע שכל שימוש בחומרים שפורטו בהחלטה ו/או חשיפה לשמש, ו/או המצב של חרדה וחשש, גרמו לו לפגיעה זעירה שאפשר לייחס אותה לזמן מסוים?

ד. במקרה שכן, האם הפגיעות הזעירות החוזרות, גרמו במצטבר להופעת המחלה שממנה סבל התובע?

ו. במקרה שכן – האם היתה הפגיעה הנ"ל בעלת אופי בלתי הפיך

(IRREVERSUBLE)?

ז. ואם לאו – האם יש לראות במצב הקיים תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל?

ח. במידה והמצב הקיים נגרם גם בגין תהליך תחלואתי וגם בגין פגיעות זעירות בעלות אופי בלתי הפיך, האם השפיע מה שאירע בעבודה על הופעת המחלה ובאיזו מידה?"

6. בחוות דעתו מיום 19/3/01, השיב המומחה כדלקמן:

"תשובה לשאלה א. המחלה שממנה סובל החולה (התובע) נקראת PEMPHIGUS VNLARIS אשר שייכת לקבוצת מחלות AUTOIMMUNE DISEASES.ו

המהלך קליני ומעבדתי די מוכר אבל סיבה: למה תאים שונים שמגינים על הגוף מתקיפים אותו בעצמם. לא ברור. דבר זה של אי וודאות מקנה לחולה כמה נקודות זכות במובן "ספק".

תשובה ב. מאחר וסיבה למחלה לא ידוע לכן כל הסעיפים המוזכרים להנ"ל אפשר לפרש לכל הכיוון שרוצים. אבל עובדה, שפרט ממאמר אחד ממחלקת עור של ב"ח s’Athen, אין אף מקום בספרות רפואית בו מחלה זו מוזכרת כמחלה מקצועית.

תשובה ג. ידוע שחשיפה לשמש-קרינה ULTRA-VIOLET זמן רב או לקור ממושך יכולים להוריד תינגודת של גוף (מיקרוטראומה??) ולגרום יתר חשיפה למחלות שונות וביניהם לקבוצה AUTOIMMUNE.

ומאחר ועדיין לא מצאו סיבה מדויקת למחלה הנ"ל לכן לחולה יש זכות להנות מ"ספק".

תשובה ד. במקרה וקיים כאן "ספק" ואפשר לפרש כל התלונות לכל הכיוונים אפשר להניח שחום בחוץ, קרינה ממושכת ובעיקר שהיה במצב נפשי קשה כל זה יכול להשפיע על הורדת תינגודת הגוף של החולה.

תשובה ו. מחלה "פאמפיגוס וולגריס" יכולה להיות בתקופות ארוכות (ברמיסיה) רדומה עם תרופות או בלי תרופות אבל בדרך כלל חוזרת.

תשובה ז. הספרות רפואית מחלה "פאמפיגוס וולגריס" מקובלת כתהליך תחלואתי רגיל אבל מאחר והגורם המדויק של המחלה לא ברור (למרות שבשנים אחרונות חלה התקדמות ניכרת במחקר לכיוון הנ"ל) לכן בלתי אפשרי לשלול את כל טענות של החולה במקרה הספציפי שלו.

תשובה ח. קשה מאוד מבחינה רפואית להעריך באיזה מידה השפיעו תנאי עבודתו הקשים של החולה על תהליך תחלואתי שלו, אבל אין ספק שבמקרה הספציפי, הבודד של חולה הנ"ל היתה להם השפעה על מהלך מחלתו."

תשובות המומחה הועברו לעיון ב"כ הצדדים, להם הוקצבו מועדים להגשת בקשות לשאלות הבהרה ו/או סיכומים.

7. בעקבות חוות הדעת, הגישה ב"כ הנתבע בקשה להעברת שאלות הבהרה למומחה, וזו הועברה לתגובת ב"כ התובע, אשר התנגד לה.

לאחר עיון בשאלות ההבהרה ובתגובה, החלטנו להעביר למומחה את שאלות ההבהרה המבוקשות כדלקמן:

א. האם לדעתך, ובנסיבותיו הספציפיות של המקרה נשוא דיוננו, השפעת העבודה הייתה או לא הייתה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים על הופעת המחלה?

ב. האם ניתן להעריך באחוזים את מידת ההשפעה של העבודה ושל הגורמים האחרים על הופעת המחלה?"

8. בתשובותיו מיום 24/12/01, השיב המומחה, כדלקמן:

תשובה לשאלה א: השפעת העבודה במקרה ספציפי הנ"ל היתה בצורה דומה כמו להרבה גורמים אחרים שהשפיעו על מהלך מחלתו.

תשובה לשאלה ב: קשה מאוד ברפואה להעריך מבחינה מתמטית (אחוזים) על השפעת גורמים חיצוניים על מהלך מחלתו. אבל בהשוואה עם סיבות אחרות למחלה אולי כ-20% – 15% (אבל רק לחולה הנ"ל)."

9. לאור תשובותיו הנ"ל של המומחה, סברנו כי קיימת חלוקה לא ברורה באשר לגורמים המשפיעים על הופעת המחלה פומפיגוס וולגריס ולכן הבאנו לתשומת לב המומחה את הכלל המנחה עת מדובר בגורמים שאינם נראים לעין דוגמת מתח נפשי, חום וכו', שלפיו, על מנת שפגיעה פיזיולוגית תוכר כפגיעה בעבודה דרוש שיוכח קשר סיבתי בינה ובין עבודתו של המבוטח, דהיינו שאירוע/ים הקשורים בעבודה גרמו או תרמו או החישו את בואה של המחלה וכי השפעת תנאי העבודה על המחלה אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. מכאן, החשיבות של ייחוס ההשפעה של כל אחד מהגורמים, תנאי העבודה, הגורם התחלואתי הטבעי או גורמים אחרים באחוזים.

משכך הפנינו בהחלטה מיום 7/4/02, שאלה נוספת למומחה כדלקמן: "האם בנסיבות המקרה הספציפי נשוא דיוננו, ועל סמך תיאור תנאי עבודת התובע וחשיפתו לחומרים שונים, כפי שפרטנו בהרחבה בהחלטתנו מיום 26/10/00, ניתן לקבוע כי השפעת תנאי העבודה על הופעת המחלה היתה פחותה, או לא היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות התחלואתיים?"

כמו כן, נתבקש המומחה להסביר למה יש לייחס את 20%-15%, אותם ציין בתשובתו מיום 24/12/01, האם לתנאי העבודה, או שמא לגורמים האחרים והתחלואתיים.

10. בתשובותיו מיום 8/7/02 השיב המומחה, ד"ר טיימן, כדלקמן:

1) סיבה מדויקת למחלה PEMPHIGUS VNLARIS לא ידועה. מחלה שייכת לקבוצה AUTOIMMUNE DISEASES. ז"א הגוף מייצר נוגדנים לתאים של עצמו.

ברפואה מחלה זו לא מקובלת כמחלה מקצועית. פרט מפרסום אחד. מנסיוני של שנים רבות בעבודה של רופא ראיתי שאוכל ותנאים מסביב לאדם מאוד משפיעים על התנהגות הגוף ולפי דעתי במקרה הנ"ל גם לחץ נפשי וגם תנאי עבודה קשים השפיעו על התפרצות המחלה.

לפי דעתי בגלל סיבות אלו רצוי להכיר כ-20% – 15% מהשפעת עבודה על מהלך המחלה.

אני לא חושב שזה יהיה תקדים להכיר מחלה זו כמקצועית רק התחשבות בחולה ספציפי הנ"ל."

תשובותיו הנ"ל של כב' המומחה הועברו לעיון הצדדים, ולהם הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

11. ב"כ התובע הגיש את סיכומיו ביום 10/11/02 ובהם טען כי לאור עמדת המומחה מטעם ביה"ד ולאור עובדותיו הייחודיות של מקרה זה, יש לקבוע כי השילוב בין השימוש בחומרים שפורטו בהחלטת העובדות, החשיפה לשמש והמצב של חרדה וחשש גרמו לפריצת ולהופעת המחלה ממנה סובל התובע, כמחלת מקצוע ו/או מקרוטראומה, וכי מדובר בפגיעה בעלת אופי בלתי הפיך.

משכך ביקש ב"כ התובע לקבל את התביעה ולקבוע כי השפעת העבודה היתה מלאה ומוחלטת, או במידה משמעותית, על פרוץ המחלה.

12. ב"כ הנתבע בסיכומיה ביום 14/1/03, טענה, כי הנתבע "הוכיח ההיפך" כנדרש בסעיף 83 לחוק וסתר את החזקה הקיימת על פיו.

לחילופין טענה ב"כ הנתבע כי המומחה בחר לפעול עפ"י אסכולה רפואית בלתי קיימת, ויהיה זה מרחיק לכת מצד ביה"ד לבסס החלטתו על כך.

ביה"ד התבקש לדחות את התביעה.

13. ביום 3/2/03 הגיש ב"כ התובע סיכומי תשובה מטעם מרשו, ובהם טען כי הוכח מעבר לכל ספק כי עובר לפריצת המחלה היה התובע חשוף לחומרים כימים מסוכנים כפי שפורטו בסע' 8 (ז) להחלטת העובדות, לשמש והיה נתון בלחץ, בחרדות ובמתח נפשי כבד ביותר עובר לפריצת המחלה, לכן יש להתעלם לחלוטין מטענת הנתבע כי אין להכיר בקשר הסיבתי בין גורמים מסוימים לבין מחלת התובע אך ורק מהסיבה שהדבר אמור להוות תקדים משפטי עם משמעות כלכלית נרחבת. עוד נטען כי גם אם יכיר בית הדין במחלתו של התובע, לא יהווה הדבר תקדים, שכן מדובר במקרה עובדתי ספציפי שלדעת המומחה הרפואי מטעם בית הדין יש להכיר בו. בנוסף ביקש ב"כ התובע לדחות את בקשת ב"כ הנתבע למינוי מומחה חדש בטענה, שמהלך זה מהווה מעין ניסיון למקצה שיפורים שאין לו כל הצדקה, ולאור תשובות המומחה ד"ר טיימן, האמינות, המבוססות והקובעות קשר סיבתי ישיר בין תנאי העבודה של התובע ובין פריצת המחלה אשר הוכרה כבר בעבר הן על ידי משרד הבטחון והן על ידי הנתבע עצמו.

14. נוכח תשובות המומחה בחוות דעתו, כי מדובר במחלה לא נפוצה במיוחד, שהסיבות למהלך הקליני של התפתחותה אינן ברורות במיוחד. ועל מנת שניתן יהיה לשקול את השיקולים הנכונים בהתבסס על מידע רפואי מקיף אודות המחלה והתפתחותה, החלטנו ביום 23/6/03 למנות את פרופ' רוני וולף כמומחה נוסף למחלות עור ומין, אליו העברנו את ההחלטה על העובדות והופנו אליו השאלות הרלבנטיות, והועבר לעיונו החומר הרפואי הרלבנטי שבתיק, למעט חוו"ד של ד"ר טיימן.

15. משהועברה חוות דעתו של פרופ' וולף מיום 10/7/03 לעיון הצדדים, מיהר ב"כ התובע והגיש בקשה למינוי מומחה אחר, בנימוק שהמומחה וכעולה מהצהרתו בחווה"ד משמש כרופא מוסמך ופוסק מטעם המל"ל. תגובת הנתבע לבקשה התקבלה ביום 21/9/03, ובה נטען כי מן הראוי היה שבקשה מסוג זה תוגש מיד עם מינויו של המומחה על ידי בית הדין, ולא לאחר קבלת חווה"ד, ועוד נטען כי פרופ' וולף הפסיק לפועל כנותן חוות דעת לביטוח לאומי.

16. אולם, לאור הסברו של ב"כ התובע, כי הוא למד על קשר בין פרופ' וולף לבין המל"ל מחוו"ד של המומחה עצמו, וכדי לשמור על מראית פני הצדק, החלטנו ביום 19/10/03 למנות מומחה אחר, במקום פרופ' וולף, את פרופ' פוירמן אליעזר, מנהל לשעבר של מחלקת עור ומין בבי"ח בילינסון בפתח-תקוה, כדי שהוא ישמש כמומחה רפואי נוסף בתיק, ואליו הועברה החלטה בדבר העובדות והוא התבקש שיחווה דעתו בשאלה הרפואית ובשאלת הקשר הסיבתי, נשוא תיק זה, ולהשיב על השאלות שפורטו בהחלטה.

17. בחוות דעתו של פרופ' פוירמן אליעזר מיום 6/11/03 נקבע כדלקמן:

א. לפי התיעוד הרפואי סובל התובע ממחלת pemphigus vulgaris. המחלה נחשבת כאוטואימונית, יתכן שעם רקע גנטי (ידוע שהיא מופיעה יותר ביהודים). למרות מחקרים רבים סיבתה עדיין איננה ידועה ותיאוריות שונות לא פתרו עד עכשיו את הבעיה.

ב. לא. הקשר בין הופעת המחלה ועבודות שונות, בין היתר אלה שביצע התובע, איננו ידוע ולפיכך לא ניתן לקבל שעבודתו של התובע גרמה לו להופעת המחלה.

במילים אחרות: אין לראות בה מחלת מקצוע.

ג. לא. לא הוכחה השפעת חומרים שונים ו/או חשיפה לשמש ו/או המצב של חרדה וחשש כסיבות המחלה שבנדון.

ד + ו. לאור הנ"ל השאלות אין רלוונטיות.

…"

18. בעקבות חוות דעתו של פרופ' פוירמן מיום 6/11/03, הגיש ב"כ התובע בקשה להעברת שאלות הבהרה למומחה, אשר הועברה לתגובת ב"כ הנתבע וזו הסכימה להעברת השאלות המבוקשות כדלקמן:

א. האם נכון כי שימשת בעבר או שמא הנך משמש עדיין, כיועץ רפואי ו/או רופא מוסמך עבור המוסד לביטוח לאומי ו/או פוסק בועדות רפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי?

ב. אם כן, באילו שנים שימשת בתפקידים אלו?

ג. רצ"ב להלן רשימה של 6 ספרים ומאמרים בהם מצויין במפורש הקשר האפשרי שבין חשיפה למתח נפשי, שמש וחומרים חיצונים כגון כימיקלים ו/או ממיסים אורגנים ו/או שאיפות גזים שונים, ובין פריצת המחלה.

האם המאמרים הנ"ל מוכרים לך, ועמדו בפניך בעת כתיבת תשובתך?

ד. האם נכון כי חשיפה לשמש, קרינה ULTRA VIOLET במשך זמן רב יכולה להוריד תינגודת של גוף ולגרום יתר חשיפה למחלות שונות וביניהן לקבוצה AUOIMMUNE?

ה. האם נכון שמצב נפשי קשה יכול להשפיע על הורדת תינגודת הגוף ולגרום ליתר חשיפה למחלות שונות וביניהן לקבוצה AUOIMMUNE?

ו. האם לאור האמור במאמרים הנ"ל ולאור האמור בשאלות 4 ו-5 לעיל לא ניתן לשלול כי לאור עובדותיו של מקרה זה כמפורט בהחלטת העובדות של כב' בית הדין של אדם הנחשף למתח נפשי מרוכז, ממיסים אורגנים כימיקלים וגזים ושמש קופחת שעות ארוכות, היתה השפעה של תנאי העבודה על פריצת מחלתו של החולה הספציפי הנ"ל.

ז. האם נכון כי לא ניתן לשלול את עמדתם המנומקת של פרופ' שרה ברנר דר' חיים טיימן ודר' סטפן שלוסברג אשר קבעו כי במקרה הספציפי הזה השפיעו תנאי העבודה על פריצת מחלתו של הנפגע.

ח. האם ידעת כי משרד הבטחון הכיר בנפגע שהיה חשוף בשרותו הבטחוני לתנאים דומים של הנפגע בקשר של החמרה בין התנאים לבין פריצת אותה המחלה?

ט. האם נכון כי לא ניתן לשלול כי תנאי עבודתו של החולה הספציפי הזה גרמו להחמרה כזו או אחרת במחלתו של הנפגע?"

19. בתשובותיו מיום 29/2/04 השיב המומחה פרופ' פוירמן, כדלקמן: –

"…

ליתר השאלות

בחוות דעתי מיום 6/11/03 בנדון עניתי על השאלות שהוצגו לפני במכתבו של בית הדין מיום 9/10/03 ואשר כולן התייחסו לסיבת המחלה ולבעיה אם במחלתו של התובע יש לראות מחלת מקצוע. תשובותיי לשאלות אלה היו שליליות. האטיולוגיה (הסיבה) של מחלת pemphigus vulgaris עדיין איננה ידועה וזאת גם תשובתי עכשיו. השאלות החדשות אותן קיבלתי כעת מנוסחות אחרת ועליהן אשיב למטה. כמו בכל המחלות אשר האטיולוגיה שלהן איננה ידועה, משתדלים בעבודות מחקר רבות, מוצלחות יותר או פחות למצוא תשובה לבעיה זו ובדרך-כלל הן מביאות להבנה טובה יותר של המחלה ומוסיפות להכרת ידיעותינו על המנגנונים הפטוגניים המשחקים תפקיד בהתפתחותה, אך עד עכשיו מבלי לפתור את השאלה העיקרית והיא מה סיבתה.

להלן תשובותיי לשאלות אשר במכתבכם מיום 21/1/04: –

שאלות ד,ה,ו – יתכן שלכל הגורמים שנזכרו בשאלות אלה (חשיפה לקרני שמש, מצב נפשי, מגע עם כימיקלים וגזים) ישנה השפעה שלילית על מהלך המחלה, אולם אף אחד מהם לא נמצא כסיבת המחלה.

ז. בהתאם לזה, אי אפשר לדעתי לטעון שתנאי עבודתו של התובע גרמו לפריצת מחלתו. זה בנוגע לעמדתם של פרופ' שרה ברנר ואחרים. אגב, ד"ר סטפן שלוסברג אף כותב במכתבו כאבחנה:of occupational factors pemphigus vulgaris due to iong exposure

זה כבר בהחלט באופן ברור farfetched ולא מוצדק.

ח. אינני מכיר מקרה זה.

ט. כמובן אי אפשר לשלול, כי תנאי עבודתו של התובע יכלו לגרום להחמרה כזו או אחרת במחלתו, אם כי קשה מאוד גם להוכיח זאת.

pemphigus vulgaris היא מחלה קשה מאוד ומהלכה יכול להיות קשה כנראה גם מבלי שלגורמים שונים יהיה בזה תפקיד מיוחד, מה עוד שלאור העובדה שכמעט אין בן-אדם שעבודתו לא קשורה לפחות בתקופות מסויימות בצורה זו או אחרת עם גורמים כאלה."

20. התשובות הנ"ל הועברו לעיון הצדדים, והוקצבו להם מועדים להגשת סיכומים משלימים בכתב.

21. בסיכומים המשלימים מטעם התובע שהוגשו מיום 20/4/04, נטען בין היתר, כי: –

א. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לסוג ולאופי עבודתו של התובע עובר לפריצת המחלה, לחשיפתו לחומרים מסוכנים, חשיפה ממושכת לשמש, והיותו של התובע נתון בלחץ מתח נפשי וחרדות כבדים טרם התפרצות מחלתו, פמפיגוס וולגריס.

ב. המומחה מטעם התובע, פרופ' ברנר קבעה באופן ברור וחד משמעי, קיומו של קשר ישיר בין חשיפת התובע לחומרים, לשמש ולמתח נפשי, ובין פריצת המחלה, מנגד, המומחה מטעם הנתבע, ד"ר שפריר, לא יכל לשלול בחוו"ד כי מדובר במחלת מקצוע, אם כי, טען שלדעתו על המשיב להחליט על כך ברמה העקרונית.

ג. גם דעתו של הרופא התעסוקתי שנתן את התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה הייתה בעד קיומו של קשר סיבתי הנטען ע"י התובע, כך גם במקרה אחר שנידון בפני קצין התגמולים ביחס לאותה מחלה נקבע, קיומו של קשר סיבתי בין המתח הנפשי לבין המחלה מסוג פמפיגוס וולגריס.

ד. המומחה הרפואי מטעם ביה"ד, ד"ר טיימן קבע שיש לאפשר לתובע במקרה הספציפי שלו ליהנות מהספק, ואילו חוו"ד ד"ר פוירמן אינה אובייקטיבית ומתעלמת מהעובדות שנקבעו ע"י ביה"ד לפיהם התובע נחשף במשך שנים לחומרים כימיים ולמצב נפשי קשה עובר לפריצת המחלה אצלו.

ה. כאשר קיימות שתי חוו"ד סותרות או שונות, יש להעדיף את זו התומכת בגירסת התובע, המומחה ד"ר טיימן קבע כי במקרה הספציפי של התובע יש להכיר במחלה זו שנגרמה עקב תנאי עבודתו של התובע.

ו. בהסתמך על חוו"ד של המומחה מטעם התובע פרופ' ברנר, המומחה מטעם הנתבע, ד"ר שלוסברג וקביעת המומחה השני (פוירמן) בעניין החמרת המחלה, יש לקבוע כי מחלת פמפיגוס וולגריס הינה מחלת מקצוע, במובן פריט 25 לחלק א' של התוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954.

לחילופין יש לקבוע כי מדובר בפגיעה על דרך המיקרוטראומה, כאשר בחוו"ד של ד"ר טיימן נקבע במפורש כי יתכן וקיימת בתקנות פגיעה מסוג של מיקרוטראומה.

ז. יש להתעלם מטענות הנתבע שאין להכיר בפגיעה מהסיבה שהדבר יהווה תקדים משפטי עם משמעות נרחבת, בין היתר בהתחשב במספר המועט ביותר של חולים במחלה הזו.

ח. לחילופין יש לקבוע קשר של החמרה בשיעור גבוה, בין תנאי העבודה של התובע לבין המחלה.

22. בסיכומיה המשלימים של ב"כ הנתבע מיום 4/7/04, נטען, בין היתר, כי בהסתמך על חוו"ד של המומחים שמונו מטעם ביה"ד, לרבות זו של פרופ' וולף שמינויו מטעם ביה"ד נפסלו, לאחר קבלת חוו"ד יש לדחות את התביעה, משלא הוכח קשר סיבתי בין החומרים להם נחשף התובע ובין המצב הרפואי, בין מצבו הנפשי ובין מצבו הרפואי, ואין כל מקום לקבל את טענות ב"כ התובע בסיכומיו בדבר השפעת העבודה על המחלה.

דיון והכרעה:

23. בהתאם לסעיף 79 לחוק פגיעה בעבודה היא: "תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע".

בנסיבות מקרינו לא נטען ולא הוכח קיומו של אירוע פתאומי, חד פעמי שגרם למחלה או החמיר אותה, אלא נטען כי מחלת הפמפיגוס וולגריס, ממנה סובל התובע, הינה מחלת מקצוע ו/או לחילופין כפגיעה שנגרמה על דרך המיקרוטראומה.

24. "מחלת מקצוע" הוגדרה בחוק כמחלה המופיעה בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד- 1954 (להלן: "התקנות"). בקביעת "מחלות מקצוע", בחר המחוקק בשיטה של מחלה וסוג העבודה תוך קביעת רשימה מדויקת. כלומר, בתקנות מצויה רשימה סגורה ומחלה ששמה אינו נקוב ברשימה או שאינה עונה על התנאים שנקבעו בה, אינה מחלת מקצוע.

התובע טוען, כטענה ראשונה, כי מחלתו הינה בגדר "מחלת מקצוע", בהתאם לפריט 25 לתוספת השנייה לתקנות אשר מתייחס ל- "מחלות עור הנגרמות על ידי אבק, נוזלים, מוצקים או גזים" כאשר העבודה היא, "עבודה בחומרים העשויים לגרום למחלות עור". (להלן: " פריט 25").

על פניו עולה כי פריט זה אינו מתייחס למחלות שנגרמות , אם בכלל, כתוצאה ממתח נפשי או כתוצאה מחשיפה לשמש.

אי לכך, בחינת טענה זו מחייבת התייחסות נפרדת לתנאי העבודה הנטענים ע"י התובע, בדבר חשיפה לאבק, חומרי בניין, דבקים, מלט וגזים של מכוניות, שלכאורה יכולים להיבחן במסגרת פריט 25 הנ"ל, לבין טענות של חשיפה לשמש ומתח נפשי, שהם גורמים שאינם נזכרים כלל בפריט 25, ולכן אין אפשרות לבחון את השפעתם על מחלת התובע במסגרתו, אלא בנפרד.

25. מכאן השאלה הראשונה שיש להתייחס אליה הינה, האם מחלת הפמפיגוס וולגריס, ממנה סובל התובע, נגרמה בעקבות חשיפתו לאבק, דבקים וחומרים כימיים, מלט וגזים שפורטו בסעיף 2(ז) לעיל.

26. בהקשר לשאלה ספציפית זו, הופנתה על ידינו שאלה מפורשת לכל המומחים שמונו מטעם ביה"ד, והתייחסותם הייתה כדלקמן:

ד"ר טיימן השיב ברמה העקרונית על פי הספרות הרפואית מחלת הפמפיגוס וולגריס מקובלת בתהליך תחלואתי רגיל אשר הגורם לו אינו ברור.

חרף זאת ביקש ד"ר טיימן בנסיבות הספציפיות של התובע ובשל הספק והעדר גורם או מחולל ברור למחלה לאפשר לתובע ליהנות מהספק.

מהן אותן נסיבות ספציפיות מיוחדות לתובע סתם כב' המומחה ולא פרט.

כך גם שאלות ההבהרה שהופנו למומחה ע"י ב"כ הנתבע, לא זכו לתשובות ברורות, ורק בתשובות לשאלות שהופנו אליו ע"י בית הדין בהחלטה מיום 7/4/02, השיב ד"ר טימין כי לא ידועה סיבה מיוחדת למחלה וכי פרט לפרסום אחד של ב"ח Athen`s, אין אף מקום בספרות רפואית בו המחלה מוזכרת כמחלת מקצוע.

המומחה הנוסף מטעם ביה"ד ד"ר פוירמן, השיב במפורש כי מדובר במחלה האוטואימונית שסיבתה אינה ידוע, וכי גם הקשר בין הופעת המחלה ועבודות שונות, גם אלו שבצע התובע אינו ידוע, ולכן לא ניתן לקבוע כי עבודתו של התובע גרמה לו להופעת המחלה, במילים אחרות, כלשונו, אין לראות בה מחלת מקצוע.

ד"ר פוירמן הוסיף כי לדעתו אי אפשר לטעון שתנאי עבודתו של התובע גרמו להתפרצות מחלתו זאת בניגוד לדעת המומחים מטעם התובע , פרופ' שרה ברנר ושל ד"ר שלוסברג.

המומחה מטעם הנתבע ד"ר אריה שפריר, כתב שהוא בדק את הספרות המקצועית הרלבנטית, ומצא כי אין התייחסות לאטיולוגיה (הסיבה) הספציפית למחלה (ראה מוצג נ/1).

בחוו"ד ד"ר יוסף שריר שהוגשה מטעם התובע ונתקבלה כמוצג ת/5, נקבע כי לא ברור מהו הגורם אשר מביא לתחילת התהליך האוטואמוני כמחלת פמפיגוס וולגריס.

לעומת עמדת המומחים הנ"ל, קבעה המומחית מטעם התובע, פרופ' שרה ברנר בחוו"ד מיום 8/8/97 כי, בנוסף לרקע הגנטי, הגורמים שיכולים להביא להתפרצות המחלה הם רבים ובין היתר, היא מציינת כי אצל התובע היה מגע עם חומרים כימיים שונים ובעיקר כרומטים המצויים במלט, לרבות שאיפת גזים שונים עמם בא במגע בעת עבודתו כפועל וכקבלן בנין ויוצרים Contact pemphigus, בקובעה זאת מפנה פרופ' ברנר למאמר שלה עצמה בתור אסמכתא.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל, היא כי לדעת כל המומחים (למעט פרופ' ברנר) אין תימוכין בספרות המקצועית הרפואית לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע תוך חשיפה ומגע לחומרים כפועל בנין וכקבלן בניין ובין גרימת ו/או התפרצות המחלה.

באשר לטענת התובע כי יש לקבל את דעתם של המומחים מטעם התובע, פרופ' ברנר וד"ר שלוסברג, יש לציין כי ד"ר שלוסברג ציין בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה

(מוצג נ/3), באופן כללי כי הרקע למחלה הוא "חשיפה לשמש, מתח נפשי וטריגרים שונים(ממיסים אורגניים, אדי כלור,שמן שרוף), ע"פ הספרות הרפואית קיים קשר ישיר בין הופעת המחלה לגורמים אליהם נחשף", אך לא טרח לציין מהי הספרות רפואית עליה הוא מסתמך.

בהקשר זה, עדיפה בעיננו חוות דעתם של המומחים מטעם בית הדין ולמעשה גם של המומחה בתיק משרד הביטחון עליו ביקש התובע להסתמך, (מוצג ת/5), לפיהם הספרות המקצועית אינה מכירה במחלת הפמפיגוס וולגריס, כמחלת מקצוע.

באשר לחוו"ד של המומחית מטעם התובע, פרופ' ברנר, די אם נדגיש כי היא מסתמכת בקביעתה לעניין השפעת החומרים והגזים כמו גם השמש והמתח הנפשי על התפרצות המחלה על מאמר שלה עצמה, שעם כל הכבוד וההערכה לפעילותה של המומחית בתחום מחלה זו אין לראות בעמדתה אסכולה רפואית, במובן שנקבע בבג"צ 6260/00, יונתן מושיץ נ. בית הדין הארצי, עבודה נ"ח 872, לפיו:

"מצד אחד ברור, כי אין צורך דעה תזכה להסכמת הכל ללא מחלוקת כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות המקצועית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה צריך שהיא תהיה מקובלת. כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל, דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות ואפילן הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים".

בנסיבות מקרינו, דעתם של מומחי בית הדין ושל המומחים הנוספים, היא כי הספרות הרפואית המקצועית אינה מכירה במחלת הפמפיגוס וולגריס, כמחלת מקצוע הנגרמת ו/או מתפרצת ו/או מחמירה, בעקבות חשיפה לחומרים בעבודתו של התובע בתחום בניין. בנסיבות אלו ברור כי בוודאי לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית, התומכת בטענות התובע כי תנאי עבודתו כמפורט בסעיף 2(ב) לעיל, גרמו ו/או הביאו להתפרצות מחלתו, כך לא הוכח כי דעתה של פרופ' ברנר היא בגדר אסכולה רפואית, משכך לא ניתן להתייחס אליה כאל אסכולה מטיבה עם התובע.

27. קביעתו של המומחה מטעם בית הדין, ד"ר פוירמן בתשובותיו לשאלות ההבהרה לפיה; "אי אפשר לשלול כי תנאי עבודתו של התובע יכולה לגרום להחמרה כזו או אחרת במחלתו, אם כי קשה מאוד להוכיח זאת", וכן קביעתו של ד"ר טיימן לפיה; "בלתי אפשרי לשלול את כל טענות של התובע במקרה הספציפי שלו " –אינן יכולות להועיל בהקשר של מחלת מקצוע בהתאם לפריט 25 , ובהקשר זה די אם נזכיר את ההלכה הפסוקה שקבעה במפורש כי, קביעת מומחה לפיה "לא ניתן לשלול", או "עלול", או "ייתכן" שקיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה ובין גרימת המחלה ו/או החמרתה, אין בה כדי להוכיח קשר סיבתי.

(בהקשר זה ראה: דב"ע לב/104-0 משולם – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג' 443, 449; דב"ע נד/213-0 שילוב – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 29.11.1994;

דב"ע נג/57-0 וייס – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן 3.8.1993;

דב"ע נו/310-0 דיין – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן 4.6.1998;

דב"ע נו/197-0 המוסד לביטוח לאומי – קוהן, לא פורסם, ניתן 6.2.1997.).

מהמקובץ לעיל עולה כי מחלת הפמפיגוס וולגריס אינה מהווה "מחלת מקצוע", בהתאם לפריט 25.

28. לסיכום שלב זה, משקבענו כי המחלה ממנה סובל התובע אינה בגדר מחלת מקצוע בהתאם לפריט 25 בתוספת השנייה לתקנות, יש לבחון את תחולת תורת המיקרוטראומה.

לטענת התובע תנאי עבודתו תוך חשיפה לחומרים ששימשו אותו בעבודות הבניין, חשיפה לשמש והיותו שרוי במתח נפשי כבד במשך תקופה לא קצרה, בשנים 1985-1988, עובר להתפרצות המחלה אצלו וזאת על רקע קשיים כלכליים והפסדים כבדים אליהם נקלעה החברה, בה היה שותף התובע, בעקבות המיתון הקשה שפקד את ענף הבנייה, גרמו להתפרצות המחלה אצלו.

29. תורת המיקרוטראומה

א. בבג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נגד ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד נג (2), 529, נעשתה סקירה וסיכום של ההלכות שיצאו מלפני בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית המיקרוטראומה, כדלקמן:

"הכלל העולה מהפסיקה הוא שתורת הפגיעות הזעירות המצטברות הוא שאין באותה הלכה לסלק את המחסום כך שכל מחלה תוכל להגיע למצב של "פגיעה בעבודה" אלא רק להרימו כך של"פגיעה בעבודה" יוכל להגיע אירוע תאונתי שיש בו פגיעה זעירה ביותר שכשלעצמה אין בה פגיעה ממש, אך במצטבר באה הפגיעה. (דב"ע לה16-0/ המוסד לביטוח לאומי נ' יעקב לוי, פד"ע ז 345 (להלן: פסק דין לוי). ראו גם: דב"ע מו0-64/ מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); ודב"ע מח0-77/ מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538)

…בהלכות שיצאו מלפני בית הדין לעבודה נמתח קו מפריד בין מיקרוטראומה, שבאה בגדרה של "תאונה" לבין "תהליך תחלואתי", שאינו מזכה בתגמולים אלא במסגרת "מחלה" ככל שהיא מופיעה ברשימת "מחלות המקצוע". תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועים בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם. לעומת זאת, פגיעות זעירות ניתנות לאיתור ולהבחנה אף שאין צורך לציין את המקום והזמן של כל פגיעה ופגיעה זעירה בנפרד ואין הכרח שהפגיעות הזעירות תהיינה זהות או שתתרחשנה בתדירות קבועה וסדירה. לא נדרשת הוכחה שכל תאונה זעירה בפני עצמה, גרמה לנזק קטן (דב"ע תש"ן/ 232-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רבוס, פד"ע כג 31; קובובי, 70).

ב. באשר לתנאים שהוצבו לצורך הוכחת המיקרוטראומה נקבע באותו עניין:

" 14. בית הדין לעבודה בפסיקתו הציב מספר תנאים לצורך הוכחתה של מיקרוטראומה על מנת שזו תבוא בגדרה של "תאונת עבודה": ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר במספר פגיעות שכל אחת מהן היא "תאונה" במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים – באופן רעיוני עקרוני – לזיהוי ולבידוד. שנית, יש להוכיח – באמצעות חוות דעת רפואית – שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובדו. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה (פסק דין לוי).

30. מכאן יש לבחון את התקיימותם של התנאים הדרושים להוכחת המיקרוטראומה בעניינו של התובע ואת זאת נעשה להלן:
א. מיקרוטראומה ומתח נפשי

כאמור טוען התובע כי על רקע קשיים כלכליים והפסדים כבדים אליהם נקלעה החברה, בה היה הוא היה שותף, בעקבות המיתון הקשה שפקד את ענף הבנייה, הוא היה שרוי במתח נפשי כבד במשך תקופה לא קצרה, בשנים 1985-1988, עובר להתפרצות המחלה אצלו. ולטענתו מצב זה גרם ו/או החמיר את מצבו והביא להתפרצות מחלת הפמפיגוס ווגלריס אצלו.

אולם ההלכה המחייבת בסוגיית יישום תורת המיקרוטראומה בעניין המתח הנפשי המתמשך, על רקע קשיים עיסקיים וכלכליים, נקבעה אף היא בבג"צ 4690/97, הנ"ל, ע"י כב' השופטת שטרסברג- כהן, כדלקמן:

" [544] יישומם של תנאים אלה בעניין מתח נפשי מתמשך, הוביל את בית הדין לעבודה לפסוק באופן עקבי – עד לפסק הדין נשוא עתירה זו – כי "מתח נפשי ממושך או מתמיד (Stress), אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות", לפי תורת המיקרוטראומה (דב"ע מז89-0/ אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 413 (להלן: פסק דין אוחנה). להתבטאות דומה ראו גם דב"ע נו/ 0-260 משה מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך ל(5), 77: "אכן ההלכה היא, כי מתח מתמשך אינו מהווה פגיעה מסוג מיקרוטראומה. המיקרוטראומה הפסיכיאטרית לא הוכרה בפסיקה" וכן דב"ע מט/ 0-97 המוסד לביטוח לאומי נ' מלאך, פד"ע כא 102). משכך, נתבקשה הגישה, לפיה לצורך הכרה בנזק נפשי שנגרם ב"תאונת עבודה", נדרשת הוכחת "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד". (דב"ע נא/ 0-191 המוסד לביטוח לאומי נ' נחתום, פד"ע כד 89 (להלן: פסק דין נחתום. עתירה לבג"צ שהוגשה על החלטה זו, נדחתה).

לאחר שבית המשפט העליון בחן את יישום התנאים הדרושים ואת הלכות בית הדין הארצי בסוגית המתח הנפשי הגיע למסקנה:

" לאור הניתוח המשפטי של סוגית המיקרוטראומה (סעיף 14 לעיל), אינני סבורה כי האירועים שהובילו לדיכאון,הינם בגדר רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, אשר כל אחד מהם הוא תאונה זעירה, כנדרש על פי תורת המיקרוטראומה. על כן נותר לבחון קיומו של "אירוע חריג".

נראה לי, כי אין לראות בהתראות מס הכנסה בחובות כבדים ובכישלון עסקי בעקבות זאת – להם חשופים במציאות שלנו בעלי עסקים עצמאיים רבים – משום "אירוע חריג" הבא בגדרה של "תאונת עבודה" לפי החוק, ואין גם לראות באלה מערכת של "אירועים חריגים". מרבית האוכלוסיה היא אוכלוסיה עובדת. טרדות, תסכולים, אכזבות, קשיים כלכליים, מתחים, לחצים, עליות ומורדות הם מטבע הדברים מנת חלקו של חלק גדול מן העובדים במהלך עבודתם. מצבים אלה עלולים לגרום למחלות ממחלות שונות. חוק הביטוח הלאומי מכיר בתנאים מסויימים בנכות כללית כנכות הבאה בגדר החוק ללא דרישת קיומו של רכיב ה"תאונה" (פרק ט' לחוק). האם החוק מיועד לכסות גם את תוצאותיהם של כל אלה על ידי הכרה בהם כ"תאונת עבודה"? האם לכך הוא מכוון? נראה כי לאור הגדרתה של "תאונת עבודה" כ"תאונה", אין הדבר כך ואם מוכן המחוקק לפרוש כנפיו על כל אלה והקופה הציבורית מאפשרת זאת, עליו המלאכה לעשותה. אין זו מדיניות ראויה להרחיב עלידי פסיקה את פריסתו של החוק. זוהי הרחבה רחבה מכדי שתתאים ל"חקיקה שיפוטית".

כך בבג"צ 5323/04 גבריאל למברגר נגד ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד נג (2), עבודה עליון כרך סז, 705 אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה, וקבע :

" לענין "מיקרוטראומה" (רצף "תאונות" הגורמות לנזק במצטבר, שיכול להקים "תאונת עבודה" על אף שאין בכל "תאונה" בודדת בכדי לגרום לנזק) – בא כוח העותר בעצמו מצטט את בית משפט זה באיזכור ההלכה העקבית של בית הדין הארצי, לפיה "מתח נפשי ממושך או מתמיד (Stress), אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות", ונדרשת הוכחה של "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג (2) 529, 544).

יישום ההלכה הנ"ל על נסיבות מקרינו מחייבת דחיית טענות התובע בעניין השפעת המתח והלחץ הנפשיים על רקע קשיים כלכליים,שלא הוכרו בתור "אירוע חריג", שגרם להתפרצות מחלת הפמפיגוס ווגלריס אצלו, ובהעדר הוכחת אירוע חריג, תידחה התביעה אף מבלי להיזקק לחוות הדעת של מומחה רפואי. (ראה (בג"צ 1199/92, בג"צ 4118/92 לוסקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז (5) 734, 760)

ב. מיקרוטראומה וחשיפה לשמש, לאבק , חומרי בנין ודבקים

על מנת ליישם את תורת המיקרוטראומה על המומחה היועץ הרפואי לחוות את דעתו כי קיים קשר בין הופעת המחלה לבין עבודתו של התובע.

לצורך בחינת עילת המיקרוטראומה, בנסיבות מיקרנו הפננו בהקשר זה שאלות מפורשות למומחים שמונו על ידינו.

ד"ר טיימן לא השיב על השאלה בצורה מפורשת אך קבע כי ידוע שחשיפה לשמש וחום זמן רב, יכולים להוריד תנגודת של הגוף, ולגרום למחלות שונות וביניהם לקבוצת AUTOIMMUNE. עוד קבע כי מאחר והסיבות המדוייקות למחלת הפמפיגוס ווגלריס לא ידועות, אפשר לפרש את כל התלונות של התובע לכל הכיוונים, ו-"אפשר להניח שחום בחוץ, קרינה ממושכת יכול להשפיע על הורדת תנגודת החום של החולה".

בהמשך הוא מוסיף, "בלתי אפשרי לשלול" את כל טענות החולה במקרה הספציפי.

בתשובותיו לשאלות ההבהרה בדבר אופן השפעת העבודה ותנאיה על התפרצות המחלה של התובע הוא השיב, כי "השפעת העבודה במקרים הספציפיים הנ"ל הייתה בצורה דומה, כמו להרבה גורמים אחרים שהשפיעו על מהלך מחלתו".

בתשובותיו לשאלות ביה"ד הוא הוסיף כי מניסיון של שנים רבות בעבודתו כרופא הוא ראה שאוכל ותנאים מסביב לאדם מאוד משפיעים על התנהגות הגוף, ולפי דעתו גם במקרה זה תנאי העבודה קשים (וגם לחץ נפשי) השפיעו על התפרצות המחלה, וכי הוא "לא חושב" כי זה יהיה תקדים להכיר מחלה זו כמקצועית, רק התחשבות בחולה הספציפי הנ"ל.

לעומתו, קבע המומחה הנוסף מטעם ביה"ד, פרופ' פוירמן, בצורה קטגורית כי הקשר בין הופעת המחלה ועבודות שונות, גם אלו שבצע התובע איננו ידוע, והוסיף, כי לא הוכחה השפעת חומרים שונים ו/או חשיפה לשמש, ו/או המצב של חרדה כסיבות המחלה, ובתשובותיו לשאלות ההבהרה הוא השיב, כי יתכן שלכל הגורמים (חשיפה לקרני שמש, מצב נפשי, מגע עם כימיקלים וגזים), "ישנם השפעה שלילית" על מהלך המחלה, אולם אף אחד מהם לא מצא כי סיבת המחלה, וכי אי אפשר לדעתו לטעון שתנאי עבודתו של התובע גרמו לפריצת מחלתו.

ד"ר פוירמן הוסיף, "שאי אפשר לשלול" כי תנאי עבודתו של התובע יכלו לגרום להחמרה כזו או אחרת במחלתו, אם כי קשה מאוד גם להוכיח זאת.

לטענת ב"כ התובע יש לאפשר לתובע ליהנות מהספק ולהפעיל בעניינו את הכלל של "שקילת עוול מול עוול" במובן זה שיש לקבל את חוות הדעת המטיבה עם התובע.

אולם, כדי שניתן יהיה להפעיל כלל זה ברור שצריך שיעמדו בפנינו שתי חוו"ד שקולות. בענייננו, שני המומחים קובעים בצורה קטגורית שהסיבה למחלת הפמפיגוס ווגלריס אינן ידועות.

מסיבה זו מבקש המומחה ד"ר טיימן לזקוף עובדה זו לטובת התובע, ולהכיר במחלתו כפגיעה בעבודה, בעוד שפרופ' פוירמן קובע, כי דווקא סיבה זו, והעדר הוכחה כלשהי בדבר השפעתם של חשיפה לשמש, מתח נפשי ומגע עם כימיקלים וגזים על התפרצות המחלה, היא הנותנת להעדר קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע ובין התפרצות המחלה.

קביעות אלו שונות בתכלית מקביעות שקבע ביה"ד הארצי בעניין דב"ע נה/185-0 המוסד לביטוח לאומי נ' אברהם חליפה פד"ע ל"ג 25, שם אותו פרופ' פוירמן חיווה את דעתו כי "קרוב לוודאי" שהפגיעות החוזרות ונשנות שנגרמו מחשיפה לשמש היו בעלות אופי בלתי הפיך, וציין במפורש כי הספרות המקצועית מכירה בקרינת השמש כגורם למחלת העור, נשוא התיק הנ"ל (דלקת עור משמש), בעוד שבעניינו אותו פרופ' פוירמן קבע באופן מפורש וברור כי אין כל הוכחה כי חשיפה לשמש, מתח נפשי ומגע עם חומרים כימיקלים יכולים לגרום להתפרצות המחלה.

זאת ועוד, קביעתו כי אינו יכול לשלול השפעה של גורמים אלו על החמרת המחלה וקביעתו של ד"ר טיימן, שתיתכן השפעה כזאת, אינן יכולות להקים את הקשר הסיבתי הדרוש, בעילת המיקרוטראומה בהתאם להלכה הפסוקה שסקרנו לעיל.

לסיכום, אין בידינו להעדיף את חוו"ד הכללית של ד"ר טיימן שרחוקה מלהיות וודאית, ולו במידת מה, בקביעת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין התפרצות המחלה אצלו.

קביעותיו של ד"ר טיימן, שרק במקרה הספציפי של התובע יש להכיר במחלת הפמפיגוס ווגלריס כפגיעה בעבודה, וכי הוא לא חושב שזה יהיה תקדים להכיר במחלה בהתחשבות הספציפית הזאת, אינן ממין העניין, שכן השאלה הקובעת היא האם התקיימו התנאים המתחייבים בעילת המיקרוטראומה, ועל אילו ניתנה תשובה נחרצת מצד המומחה הנוסף פרופ' פוירמן.

31. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, וגם מהנימוקים שהבאנו בסעיפים 23 – 24 לעיל, לא מצאנו מקום לחרוג מהכלל, שביה"ד מעדיף את חווה"ד של המומחה מטעמו על פני חווה"ד של מי מהצדדים, אין מנוס מדחיית התביעה.

32. סוף דבר

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום ו' באב, תשס"ה (11 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

מהא סמיר-עמאר

שופטת

דניאל כהן

נציג עובדים

יוליאן פסקל

נציג מעבידים

003611/98בל 710 ר. סבג.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s